טור נזירים בבורמה (צילום: גיא גלבגיסר)
בורמה. אלימות כלפי נזירים | צילום: גיא גלבגיסר

בפעם הראשונה שהגעתי לבורמה החיוכים וטוב לבם של המקומיים גרמו לי להישאר זמן רב יותר ממה שתכננתי. הלבביות, החום האנושי, החיוכים והכנסת האורחים שלהם, מאפשרים לכל מי שאי פעם חלם להרגיש חשוב, להגשים חלום; בכל מקום אליו הגעתי נופפו לי לשלום, הזמינו אותי לאכול בבית ואירחו אותי למופת. לאחר שעזבתי כתבו לי מכתבים בנוסח "אף פעם לא נשכח אותך..." (וזה לא שאני כזה אדם מיוחד). אך לבורמה יש גם צד אחר. משטר האימים, שזכה בשנים מסוימות לדירוג במקום האחרון בעולם של ארגון אמנסטי בקטגוריית זכויות אדם.
רבים מחבריי הבורמזים סיפרו לי סיפורים מסמרי שיער על מעללי המשטר שתחתיו הם חיים כבר שנים רבות. על פני השטח, התייר לא נחשף לכך והחיוכים הבלתי פוסקים והנדיבות של המקומיים יכולים ליצור אשליה כאילו המצב הפוליטי אינו נורא כל כך. אך העובדות מדברות על משטר טרור ועל ערפל כבד שהמשטר משליט על אזרחי המדינה החיים בפחד תמידי. אם דיברת קצת יותר מדי בגנות המשטר אתה יכול פשוט להיעלם יום בהיר אחד ומשפחתך לא תדע היכן אתה למשך שנים. אז כיצד זה מסתדר? איך זה הולך ביחד?

הון-שלטון בנוסח מזרח-רחוק

במשך כל התקופות ששהיתי שם ניסיתי לפתור את התעלומה ואני חייב להתוודות שאני לא בטוח שהתשובה שהגעתי אליה נכונה במאת אחוזים, אך היא ההגיונית ביותר לדעתי. בכל עם ובכל ציבור ישנם יוצאים מן הכלל, והיוצאים מן הכלל בבורמה הם רודני המשטר. מיעוט הרודף כוח שלטון (וכסף כמובן), מיעוט שמנצל את תמימותם וטוב לבם של האנשים הפשוטים. האתוס החברתי-דתי בבורמה הוא סובלנות, איפוק וחמלה, ועוד תכונות בלתי כוחניות או לוחמניות. במדינה כזו, שבה הרוב המוחלט של האוכלוסייה מאמין באי-אלימות, אינו יודע להתמרד ולעמוד על שלו, בחברה בה הרמת הקול או אמירת "לא" הן שיא המרדנות, במציאות הזו קל לשלטון רודני, אכזר וציני לשלוט לאורך זמן. את חייליו מגייס המשטר, עוד בהיותם צעירים באזורי הספר המרוחקים, ולאחר סוג של שטיפת מוח מביא אותם לערים הגדולות (ששם צפונה הסכנה האמיתית ממרד) כדי להשליט סדר. המשטר כשלעצמו טוען שכל רצונו הוא אך ורק טובת האזרחים, ומטרתו להגן עליהם מפני "הרעות החולות" של קדמת המערב. השלטון עוסק בתעמולה יומיומית על החשיבות שבשמירה על הלכידות פנימית ועל אופייה הבודהיסטי של המדינה. גם אם עד לא מזמן ניתן היה להאמין שיש בכך משהו מן האמת, הרי שהדבר התבדה לאור המאורעות האחרונים באוקטובר 2007, שבמהלכן המשטר לא היסס לנהוג באלימות כלפי נזירים.

שתי הפנים הללו של בורמה, שתי הישויות הללו, חיות זו לצד זו, זו בתוך זו, משולבות יחדיו. שתי המציאויות, על פניו, סותרות זו את זו, אך דברים שבעינינו המערביות נראים כה קוטביים וכמעט בלתי נתפשים (כיצד יכולים אנשים החיים במציאות פוליטית וקיומית כה קשה להמשיך לחייך ולהיות אדיבים?), נראים אחרת בעיני המקומיים. אחד הלקחים החשובים שלי מביקוריי הרבים בארץ הרכה-קשה הזו הוא שצריך להבין שאנחנו תופשים מציאות מסוימת דרך המשקפיים המערביות, שהיא לאו דווקא איזו אמת מוחלטת והיא בוודאי שונה מזו הנתפשת במשקפיהן המקומיות של התושבים, והדבר נכון לגבי מישורים רבים אחרים במהלך טיול במדינה נפלאה זו.