בשנת 2010 נולדה בישראל תכנית מהפכנית בשם חותם, אשר שמה לה למטרה לטפל בסוגיית אי השוויון בחינוך. בפועל, מדובר בתוכנית מנהיגות חברתית-חינוכית שמטרתה לפתח קהילה איכותית של אנשי חינוך, מורים מעולים ומנהיגים הפועלים יחד על מנת לאפשר לכל ילד לבחור את עתידו ללא קשר להכנסה, רמת ההשכלה והמעמד החברתי של הוריו.
לשם כך, חותם מכשירה אקדמאים איכותיים להוראה משמעותית תוך שיבוצם לעבודה בבתי ספר בפריפריה החברתית והגאוגרפית של ישראל. אל התוכנית מגיעים מטבע הדברים אנשים בעלי זיקה לחינוך ומוטיבציה גבוהה לקריירה משמעותית, אך מסתבר שההשפעה האמיתית היא על התלמידים.
לפרטים נוספים והצטרפות לתוכנית חותם>>
"אהבתי שהמורים התעסקו במה שבאמת חשוב"
טוני דרשינסקי, שהיה בעבר תלמיד של חותמיסטים, יכול לספר מגוף ראשון על האופן שבו הם השפיעו עליו: "גדלתי בשפרינצק בחיפה, שכונה לא פשוטה, ומכיתה י' היו לי מורים חותמיסטים".
"המורים שלי היו באותו ראש כמו שלי", נזכר דרשינסקי. "ככה נוצרת מערכת יחסים מהסוג של 'מורה-חבר'. בנוסף, הייתי משתף אותם בדברים אישיים והם היו שואלים הרבה ויושבים איתי בהפסקות, למרות שזה הזמן הפנוי היחיד שלהם".
מור גרוס, חותמיסטית מחזור ו' והמחנכת של טוני, מתגלה כדמות מאד משמעותית בחייו: "אני עדיין בקשר איתה", הוא אומר, "למרות שבהתחלה כשהיא הגיעה ללמד אותנו הייתי מאוד בעייתי. לאט לאט היא התחילה לעשות איתי שיחות ולעזור לי בהמון דברים - אני התחלתי פתאום ללמוד והיא הפכה לפחות קשוחה".
"אהבתי בעיקר את הגישה שלה ואת זה שהיא פחות התעסקה בשטויות של משמעת כבדה וצעקות", ממשיך טוני. "מור הרשתה לעצמה לצחוק אתנו ושחררה קצת את החבל. במובן מסוים זה שינה לי את החיים, כי נחמד שיש בכיתה מורים שמבינים אותך בשלב הקריטי של התיכון. בשורה התחתונה, בזכותה סיימתי 12 שנות לימוד עם בגרות – בלי מור בטוח הייתי נושר".
לשמוע את המים בברז – כדי לוודא שהתלמיד התעורר
השיחה עם טוני מתארת איך אפילו מורה אחד יכול להשפיע במידה רבה על חיי התלמידים. בין היתר, עצם העובדה שמורים מחותם עסקו בתחומים אחרים לפני כן ובחרו להגיע להוראה מתוך שליחות, מוטיבציה גבוהה ותשוקה לחולל שינוי חברתי - עושה את ההבדל.
הוכחה נוספת לכך מגיעה מסיפור אישי של מיכל סולומון, שהייתה תלמידה של חותמיסטית ממחזור א' בשם ליהי גרוס-אביטל (השם נשמע לכם מוכר? זו במקרה אחותה של מור גרוס, המחנכת של טוני): "אני אף פעם לא האמנתי בעצמי – לא חשבתי שביום מן הימים אהיה 'משהו' בחיים וגם לא שאפתי לזה", מספרת סולומון. "אבל ליהי נתנה לי את הכוחות להאמין בעצמי ולשאוף להשיג דברים בחיים".
ליהי הייתה המחנכת של מיכל בתיכון והיום היא מנהלת בית ספר יסודי. אם שואלים את מיכל, זה כמעט מובן מאליו: "ממש לא מפתיע שהיום היא מנהלת בית ספר", היא צוחקת, "בואי נגיד שיש לה שאיפות ואם היא רוצה משהו, לא סביר שמשהו יעמוד בפניה".
"וואו, יש הרבה דברים ספציפיים שאני זוכרת ממנה", ממשיכה מיכל. "אני זוכרת למשל שהיא ממש הייתה באה להעיר אותי לבית הספר, או שהיא הייתה מתקשרת אלי בבוקר ומבקשת לשמוע את המים זורמים בברז מים כדי לדעת שאני שוטפת פנים", היא מספרת בהתרגשות.
"בהתחלה ליהי הייתה קשוחה, אבל ברגע שהכרנו אותה היא הפכה קרובה לכל התלמידים. זה פשוט קרה. בהמשך כבר הייתי מדברת איתה על דברים אישיים. היא הייתה עוזרת לי המון והפכה סוג של אמא בשבילי".
"הייתי ילדה בעייתית, בלשון המעטה", מודה מיכל, "ואת י"ב כבר סיימתי על הבמה כמצטיינת. מאז הספקתי לשרת בצבא במשטרה כחולה ובקרוב אני מתחילה תואר במשפטים. ברור שהשינוי הזה הוא בזכות המחנכת שלי".