ב-1 במאי בשנת 1886, בפרברים התעשייתיים של שיקגו, לפחות 30 אלף עובדים קמו ועזבו את עבודתם, במה שנכתב כבר בספרי ההיסטוריה כאחת ההפגנות הכי מפורסמות בעד שבוע עבודה קצר של חמישה ימים. הפגנת "הסירוב הגדול", כפי שהיא מכונה מדי פעם, נמשכה מספר ימים והסתיימה בעימותים עם המשטרה במהלכם נהרגו אנשים בשני הצדדים. 8 מפגינים נעצרו, נשפטו והורשעו ברצח, כאשר 7 מהם קיבלו גזר דין מוות. אחד מהם התאבד בכלא ו-4 אחרים נתלו בפומבי, אבל זה לא מנע מההפגנות ומשפיכות הדמים להימשך, עד שחוקק חוק העבודה ההוגנת ("Fair Labor Standards Act") בארה"ב בשנת 1938, שקיבע את הסטנדרט של 8 שעות עבודה ביום ו-40 שעות עבודה בשבוע, ואת סוף השבוע כשני ימי מנוחה מוחלטת.

אלא שפחות מ-80 שנה לאחר מכן, "סוף השבוע" כבר נשחק לחלוטין על ידי תזכורות מתוזמנות, מכשירים מצפצפים ודרישות עבודה הולכות וגוברות. עבור הרבה מן העובדים כיום, הקונספט של 48 שעות ללא עבודה הוא אנכרוניסטי, לא ריאלי, והמשמעות המקורית שלו הולכת יותר ויותר לאיבוד.

סוף השבוע, במשמעות התעסוקתית שלו, אומץ לראשונה על ידי איל התעשייה הנרי פורד שחשב שזה לא רק ישמח עובדים – אלא גם ייתן להם הזדמנות ותמריץ לבזבז כסף. "לאנשים בעלי זמן פנוי יש יותר בגדים", אמר אז, "הם אוכלים אוכל מגוון יותר ודורשים יותר אמצעי תחבורה". וזה נכון גם להיום – סוף השבוע בתרבות המערבית הוא גם זמן מנוחה, אבל גם כלי בשירות הקפיטליזם. אנשים

בעלי תפיסה מרקסיסטית אפילו יכולים לטעון כי סוף השבוע הוא טריק של התאגידים, גזר שמתנפנף בפני העובדים כדי לגרום להם לשמור על עבודתם. הם, מצדם, טענו אי שם במאה ה-19 כי יש שני צדדים למטבע  שבוע העבודה של 40 שעות: מצד אחד יותר חופש לאנשים שיש להם עבודה, ומצד שני יותר תעסוקה לאנשים שאין להם עבודה. ככל שעובדים משפרים את תנאי החיים שלהם, תרבות הצריכה גדלה, מה שמעודד את הכלכלה ומוביל ליצירת עוד מקומות עבודה.

לא לענות לבוס בשבת? הוא יפטר אותי!

אז למה עובדים כיום מתקשים לגרום לעצמם להפסיק לעבוד בסוף השבוע? בעידן כלכלי כה נפיץ ורגיש, לגרום לעצמך להיראות עסוק יכול להיראות כמו טקטיקת הישרדות טובה. מה שאומר שמי שאשכרה נח בסוף השבוע ולא עונה למיילים יכול להיתפס כלא נאמן, לא מועיל וחלש. בפרט בשוק העבודה של היום, בו כל אחד חושש שיש לו תחליף.

כמובן שגם הטכנולוגיה המתפתחת משחקת תפקיד חשוב באובדן המשמעות של סוף השבוע. הטלפונים הכה-חכמים שלנו הפכו לכלי הכרחי עבור אנשי הצווארון הלבן, ולעזוב את המשרד ביום חמישי בערב כבר לא אומר כלום ושום דבר, כי כל אחד לוקח איתו את העבודה בתוך הסמארטפון. העובד המודרני חייב להיות תמיד זמין, כך מצפים מכולנו, והזמינות הזו למעשה מטשטשת את הגבול בין פנאי לעבודה. וזאת כמובן בלי לדבר על אנשים שעובדים מאירוע לאירוע או מפרויקט לפרויקט.

אישה בטלפון בחדר כושר (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
כל אחד לוקח איתו את העבודה בתוך הסמארטפון לכל מקום | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

סקר שנערך לאחרונה עלי ידי חברת Intuit מצא כי 34 אחוז מכוח העבודה בארה"ב למעשה פועל במתכונת של פרילאנס, והמספר הזה צפוי לעלות ל-43 אחוזים עד שנת 2020. מדגם מייצג מתוכם, במיוחד אלה מתחת לגיל 30, צחקו בקול רם כשנשאלו איך נראה "סוף השבוע" שלהם מחוץ לעבודה.

מעבר לעובדה שזה לא הגיוני, זה גם לא בריא. הנה למשל כמה מההשפעות הממשיות של זמינות מיידית בעבודה: הגוף שלנו משחרר הורמונים של מתח בכל פעם שנשמע צליל של קבלת מייל בתיבת הדואר האלקטרוני; כשאנחנו מבלים יותר מדי זמן צמודים למסך, אנחנו מאבדים את היכולת להתמקד במשהו ספציפי; שעות עבודה ארוכות עלולות להוביל לעלייה במשקל ולעלייה ברמות המתח.

רוצים עוד? מחקר שפורסם במגזין הרפואי  “Lancet”מצא כי שהסיכוי לשבץ בקרב אנשים שעובדים יותר מ-55 שעות בשבוע גדול פי 33 אחוז מאשר אלה שעובדים בין 35 ל-40 שעות. מחקר נוסף שפורסם על ידי אוניברסיטת סטנפורד בשנת 2014 מצא כי אנשים שעובדים יותר מדי שעות נוספות הן לרוב מותשים ופחות יעילים, וזאת לצד אינספור מחקרים אחרים שמוכיחים את אותו הדבר – לעבוד יותר מדי זה פשוט לא בריא.

רבאק, זה אפילו כתוב בתנ"ך

כאן נכנס שוב לתמונה סוף השבוע, שהוא אולי קונספט קפיטליסטי מיסודו, אבל גם הזדמנות ממוסדת לשים קץ לשעבוד המודרני ולצאת לרגע מהמעגל המשפיט. סוף שבוע של מנוחה מוחלטת לא רק עוזר לתפוקה שלכם כעובדים, אלא גם הופך אתכם לבני אדם טובים יותר. בני אנוש מיסודם זקוקים לרוגע ולשלווה, וכל הדתות הגדולות בעולם – הבודהיזם, ההינדו, הנצרות והיהדות – כולן מכילות בתוכן לפחות יום אחד של מנוחה בשבוע ומכריחות את המאמינים לפנות בעצמם מקום ולגלות מי הם מחוץ לשעות העבודה.

אישה קונה בגדים (אילוסטרציה: Wavebreakmedia Ltd, Thinkstock)
לא יקרה כלום אם תניחו את העבודה ותהנו מהסופש | אילוסטרציה: Wavebreakmedia Ltd, Thinkstock

סוף שבוע אמיתי אמור להיות זמן שמוקדש להרהורים ולקהילתיות, פקודה שאוסרת עלינו לעבוד או לבזבז. זה אמור להיות הזמן בשבוע שבו אנחנו מחזקים ומשפצרים את היותנו בני אנוש. כשהעבודה יוצאת מהתמונה, מתפנה חלל שבו אפשר להיות עם אנשים אחרים, או לבד עם עצמנו, או גם גם. השעון שבכל יום אחר רודף אחרינו אמור להיות מושתק, ולפנות את מקומו לזמן עבור המחשבות, התשוקות, הדחפים והיצירתיות שבנו. עובדים מודרניים צריכים תמיד לזכור שאבי אבותיהם נלחמו ואפילו מתו עבור הזכות הזו.

אז בחייאת, לא לענות למיילים בסוף השבוע לא אמור להיחשב כאקט חריג של מרדנות. נכון, זה עלול לפגוע בתפיסה שלנו שהקריירה היא הדבר החשוב ביותר, אבל כולנו חייבים להגדיר מחדש את שבוע העבודה ככזה שבו גם זמן פנוי נחשב ליעיל לא פחות משעת עבודה.

מקור