"כשבתי הבכורה נולדה הפכתי לעצמאית, כדי שיהיה לי יותר קל לאזן בין חיי משפחה לבין עבודה", מספרת ניבי נאור, עובדת היי־טק ואם לשתיים. "מהר מאוד גיליתי שבתור עצמאית אני מרוויחה מעט, ובלית ברירה חזרתי להיות שכירה. אני ובת הזוג שלי התחלנו לעשות תורנויות: כשאני עבדתי במשרה מלאה - היא עבדה במשרה חלקית ולהפך, ועדיין לא הצלחנו לחסוך. החיים נראו כמו ויתור על משהו - העבודה או הבנות".
לפני כחודש עברו השתיים ללונדון, בין היתר בגלל היכולת לחיות שם חיים מעט יותר מאוזנים. "לעומת 43 שעות עבודה בשבוע בישראל, בבריטניה עובדים בשבוע 37 שעות", היא אומרת. "בנוסף, הגנים הפרטיים מסונכרנים עם שעות העבודה של משפחות עובדות - ועובדים 55 שבועות בשנה, לעומת כ-40 שבועות בארץ".
נכון ל-2014, מדורגת ישראל במקום השישי מבין 30 מדינות OECD במספר שעות העבודה בשנה. העובד הישראלי מבלה 1,853 שעות בשנה בעבודה, לעומת ממוצע OECD שהוא 1,770 שעות. במדינות מערב אירופה המספרים נמוכים עוד יותר. כך למשל, בהולנד עבדו 1,420 שעות בממוצע ב-2014, בנורווגיה עבדו שעתיים יותר, ובשוויץ - 1,568 שעות בשנה.
האיזון בין חיים אישיים לעבודה הוא דילמה אופיינית של בני דור ה-Y. מחקר שפירסמה באחרונה חברת ארנסט אנד יאנג, הסביר זאת בכך שבני דור ה-Y רוצים "לקבל הכל". בעוד שלכולם ברור שלהורים עובדים האיזון הזה קשה, גם לרווקים המצב לא פשוט.
"אני היחידה בעבודה שלא נשואה ושאין לי ילדים, לכן תמיד מצפים ממני ליותר", אומרת נרדין פראג', בת 27 מכפר ריינה, שעובדת כיועצת אקדמית במשרה חלקית באוניברסיטה הפתוחה. "להורים קל יותר לומר שהבת חולה, או שלבן יש הצגה בבית הספר. זה יוצר מצב שבו המערכת מצפה ממני להתגמש כי אני רווקה. פעם הייתי זמינה כל הזמן, אבל בשלב כלשהו הייתי צריכה לעמוד על שלי ולומר שהעובדה שאין לי ילדים לא אומרת שאני צריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה".
לדבריה, לחץ העבודה פוגע בתחומים לא פחות חשובים מזמן עם המשפחה, ואולי אף יותר: "לפני שנתיים עבדתי כעוזרת מחקר באוניברסיטת חיפה וכרכזת פר"ח, וגם למדתי במקביל. בשנה הזו ויתרתי על החיים החברתיים שלי ועל הזדמנויות לזוגיות. פשוט ידעתי שאין טעם, כי לא יהיה לי זמן להשקיע בקשר", היא מספרת. "הבנתי שכדי שלא אתמוטט נפשית, אני צריכה לפנות זמן לעצמי".
גם בריאן מוסלי, בן 26, סטודנט בתוכנית הבינתחומית למצטיינים באוניברסיטת תל אביב, החליט להוריד קצב. "עבדתי ביבמ במשך שנתיים במשרה מלאה - 50-45 שעות בשבוע. רציתי לפתח את עצמי בתחומים נוספים, אבל לא יכולתי לעשות את זה מחוסר זמן", הוא מספר.
"עכשיו אני סטודנט ועובד רק יומיים בשבוע. כשאסיים ללמוד לא ארצה לחזור לעבוד במשרה מלאה. אולי המפלט הוא להיות עצמאי", הוא אומר. גם מוסלי מזכיר כי העובדה שאין לו ילדים לא סותרת את העובדה שיש לו חיים אישיים שנרמסים תחת שעות העבודה. "צריך לשנות את תרבות העבודה", הוא טוען. "ישראלים אוהבים לבוא למשרד ולבזבז זמן. גם הדרישות של הבוסים הן לנראות של עבודה, ולא להישגים".
המדינה מסייעת לאזן בין פנאי לעבודה
ייתכן כי הגיעה העת לשינוי המצב. במאי 2015, הניחו כמה חברי כנסת, ובהם ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת), הצעה לתיקון חוק שעות עבודה ומנוחה - לקיצור שבוע העבודה ל-35 שעות. הצעות חוק דומות הוגשו בכנסת ה-16 על ידי ח"כ עסאם מח'ול (הרשימה המשותפת), ועל ידי חנין בכנסת ה-17, ה-18, וה-19.
לדברי חנין, "הישראלים עובדים יותר שעות, ועם זאת יותר משפחות מצטרפות למעגל העוני. התיקון שאנחנו מציעים יתרום למאבק באבטלה - הוא יאפשר קליטת עובדים נוספים, מעסיקים יגדילו את מספר המועסקים, וסוף סוף יתאפשר להשקיע יותר בפנאי ובמשפחה". חנין מנסה לקדם הצעת חוק נוספת, לפיה יתווסף יום מנוחה בשבוע, שיאפשר לעובדים סוף שבוע ארוך. לטענתו, מהלך כזה יקדם את הפיכת השבת ליום של פנאי, תרבות ונופש ויסייע לציבור הדתי.
עבודה גמישה לכלל העובדים
בעוד שוק העבודה הישראלי אינו מגלה גמישות ביחס לעובדים, הרי שבמדינות אחרות קיימים כבר לא מעט הסדרים הנועדים לסייע לעובדים לאזן בין עבודה לפנאי.
הזכאות להסדר לעבודה גמישה, לפיה ינתנו הקלות על החובה להגיע למשרד בכל יום בשעות קבועות, כרוכה לרוב במצב האישי־משפחתי של העובד ובוותק שלו במקום העבודה.
ניו זילנד היא אחת המדינות שהכניסה את העבודה הגמישה לספר החוקים. ב–2007 תוקן חוק יחסי העבודה והוסף לו פרק על הסדרי העבודה הגמישה, שחלים על כל עובד המעוניין באיזון בין העבודה לחיים האישיים. ההסדרים כוללים שינוי בזמני העבודה; עבודה על פי צורך; שבוע עבודה ושבוע חופש לסירוגין; עבודה מהבית או מרחוק; פרישה מדורגת לגמלאות; חזרה מדורגת לעבודה (מחופשת לידה או אירוע אחר); ומעבר לסירוגין בין שני מקומות עבודה.
הזכות להסדרים לעבודה גמישה חלה על כלל העובדים וכלל המעסיקים, ולא נדרשת סיבה משפחתית על מנת לקבל את ההסדר. לעובדים שיש להם פרויקטים מחוץ לעבודה יש האפשרות לממש אותם. ניתן להגיש בקשה לעבודה גמישה מהיום הראשון לעבודה, ללא הגבלה על מספר הבקשות בשנה. בנוסף, אין חובה ליידע את המעסיק בדבר הסיבה להגשת הבקשה.
חוק הזכות לתעסוקה בבריטניה תוקן ב-2003 ונוסף לו פרק עבודה גמישה, שמציג את מגוון הסוגים של הסדרים לעבודה גמישה, הזכאות להסדרים ואופן יישומם. בין ההסדרים האפשריים: עבודה במשרה חלקית, עבודה בשעות גמישות, רישום שעות שנתיות, שבוע עבודה מרוכז, פרישה מדורגת לגמלאות ועבודה מהבית. ההסדר חל על עובדים שיש להם אחריות הורית על ילד מתחת לגיל 16 או ילד נכה מתחת לגיל 18 ועובד שמטפל בבגיר המצריך טיפול צמוד. ההסדר חל על כלל המעסיקים, במגזר הפרטי והציבורי.
באוסטרליה ההסדרים לעבודה גמישה מעוגנים בחוק מיולי 2009. הם חלים על כלל המעסיקים ונחשבים לתנאים הכרחיים לעבודה. הם באים לידי ביטוי בשינוי בזמני העבודה, היקף המשרה ומקום העבודה. ההסדר חל על הורים; עובד שמטפל בבן משפחה, עובדים עם מוגבלויות; עובדים מעל גיל 55; ועובדים שמתמודדים עם אלימות במשפחה. על עובדים אלה להיות בעלי ותק של 12 חודשים לפחות במקום העבודה; תנאי נוסף הוא שצפוי שיועסקו באותו מקום עבודה על בסיס קבוע. בנוסף, נציבות תלונות הציבור לעבודה הוגנת אחראית להנגשה ולהסברה של הזכויות והחובות בנושאי עבודה.
בסינגפור אין חוק המסדיר הסדרים לעבודה גמישה, אלא תוכנית ממשלתית בשם WorkPro, המסדירה נושאים שונים בתחום התעסוקה, בין היתר, את נושא האיזון בין עבודה לחיים. את התוכנית מקדם משרד כוח האדם, והיא מציעה תמריצים כספיים הניתנים למעסיקים שמאמצים אותה. התוכנית מיועדת לעסקים רשומים שמעסיקים אזרחים או תושבים קבועים של סינגפור. ההסדרים חלים על כלל העובדים שמועסקים אצל המעסיקים שבוחרים להיכנס לתוכנית, ובין ההסדרים שהיא מציעה: עבודה מהבית, זמני עבודה גמישים, ופרישה לגמלאות באופן מדורג.
ארה"ב משתרכת מאחור
שלא כמו מדינות מערב אירופה, ארה"ב משתרכת מאחור. שם אין חקיקה ברמה הפדרלית המסדירה אפשרות לעבודה גמישה לכלל העובדים במשק, אך יש הצעות חוק בנושא זה מ-2008 ומ-2013, שטרם קודמו. מסמך של הבית הלבן מיוני 2014 דן בנושא, ובסיכומו יש הבעת עמדה חיובית בדבר אימוץ פרקטיות של הסדרים לעבודה גמישה, שעל פי עמדת מחברי הדו"ח יתרמו לכלכלת ארה"ב תוך הטבת תנאי העבודה, הפחתת פקקי תנועה, שיפור תוצרי עבודה, הקצאה יעילה יותר של עובדים, אפשרות לעלייה בפריון ושיפור תחושת העובד.
בסן פרנסיסקו עשו צעד בנושא, כשמועצת העיר אישרה באוקטובר 2013 צו בדבר הסדרת מקום עבודה תומך משפחה, שבו מוסדרת הזכאות לבקש הסדר לעבודה גמישה. בין הסיבות לכינון הצו החדש: שינויים בשוק העבודה ובהם גידול בשיעור הנשים בכוח העבודה, גידול בשיעור המשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, גידול בעומס התחבורה ובהגעה של עובדים רבים מהפרברים ומהפריפריה לעבודה במרכזי הערים, גידול במספר המשפחות החד־הוריות, העלויות הגבוהות של טיפול בילדים וגידול במספר שעות העבודה שמעסיקים מצפים מעובדיהם לבצע. בין ההסדרים האפשריים ניתן למצוא גמישות בשעות העבודה ובימי העבודה. ההסדרים חלים על העובדים בגבולות העיר, במשרה מלאה או חלקית, על עובדים הורים, או כאלה שמתמודדים עם בן משפחה במצב רפואי מורכב.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
עוד כתבות שיעניינו אותך:
