שנת 1986 הייתה השנה שבה מת המורה הדגול יידו קרישנמורטי, בהיותו בן 91, מותיר אחריו למעלה משישים שנות הוראה, ששינו את פני התודעה האנושית ללא הכר. שנת 1986 הייתה גם השנה שבה "נולד" מורה רוחני דגול אחר, אנדרו כהן, לאחר שזכה להארה בנוכחותו של מורה הודי קשיש ועלום-שם, והחל באופן מיידי לחלוק עם אנשים תורה חסרת-פשרות ומהפכנית. במקביל למאורעות הרוחניים החשובים האלה, קרה מאורע נוסף: בעלה של ביירון קת'לין (קייטי) רייד, אישה בת 43 מעיירה קטנה בקליפורניה, החליט להכניס אותה למוסד לנשים עם הפרעות אכילה. לאחר שחטף ארבעה התקפי לב, הוא נשבר.

קייטי, אישה אמריקאית ממוצעת, שהתמחתה בעסקי נדל"ן, הפכה ללא כל סיבה נראית לעין לאישה פרנואידית, מלאת כעס ומדוכאת. לעתים קרובות עברו עליה שבועות שלמים בהם לא הצליחה לקום ממיטתה, פחדה לעזוב את הבית ואפילו לא הייתה מסוגלת לצחצח את שיניה. היא הייתה אלכוהוליסטית ושקלה 120 ק"ג. היא אפילו התעללה בילדיה, רגשית ופיזית. את החולות האחרות במוסד הגמילה היא כה הפחידה, שהחליטו לבסוף לשכן אותה בחדר בעליית הגג.

בוקר אחד התעוררה קייטי על רצפת חדרה והתבוננה במקק שטיפס על כף רגלה החשופה. באותו רגע, היא איבדה כל מושג ביחס למי שהיא, למה שהיא, למקום בו היא נמצאת. מאוחר יותר היא סיפרה שהתעוררה למצב הבסיסי, הקורן והמאוחד של ההוויה. כמו מאסטרים רוחניים גדולים ממסורות רבות, חשה קייטי בבהירות שהגיעה לקץ הבלבול והסבל. התחוור לה שתפישת החיים הקודמת שלה הייתה שגויה לחלוטין. זה היה הרגע שבו פרצה בצחוק.

"מה שהבנתי באותו יום בשנת 86'", היא מספרת, "הוא שאנחנו סובלים רק כשאנחנו מאמינים למחשבה שמתווכחת עם המציאות. הרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא הוא חסר תקווה. באותה מידה אפשר לנסות ללמד חתול לנבוח. אתם יכולים לנסות זאת במשך חיים שלמים, ובסופם החתול יביט בכם ויגיד 'מיאו'".
זו, בפשטות, כל התורה על רגל אחת. אבל מה שפרץ במקביל להתעוררות המסתורית של קייטי היה גם טכניקה של חקירה עצמית, שאותה יכול כל אחד לעשות. טכניקה זו נועדה לאפשר התנסות ישירות במצב הער, שהפך, מאותו רגע, למצבה הטבעי של קייטי.

 

לא מוארת ולא רוחנית

טכניקה זו מכונה ה"עבודה", והיא כבר זכתה על ידי אחדים לתואר "הטכניקה הטובה ביותר לקץ הסבל האנושי". באופן המיידי ביותר, היא מעניקה לנו הזדמנות לחוות מצב של שלום פנימי מוחלט, מצב שבו סבל אינו אפשרי עוד; כל קונפליקט מתפוגג בבת-אחת, וכל שנותר הוא האושר והדממה הקורנים של טבענו האמיתי.

שיחת הטלפון שזכיתי לקיים עם קייטי, לכבוד ביקורה בישראל, אפשרה לי לתקשר עם האישה הלא-רגילה הזאת, בלשון המעטה, המבטאת פרספקטיבה יחודית ונדירה כל כך. אפילו השפה והתחביר שלה יוצאי דופן. שיחה איתה היא כניסה לכוכב אחר, הכוכב של קייטי, שהיא עצמה מתעקשת כי זהו הכוכב של כולנו: המציאות עצמה, בטהרתה.

אני מבין, מתוך חומרים שקראתי אודותייך ומתוך ספרייך, שכאשר התעוררת לפני שנים רבות, הדבר קרה ללא הקשר רוחני.

"ללא הקשר רוחני כלל".

האם לאחר שהתעוררת והפכת במרוצת הזמן למורה, קיבל המהפך שעברת הקשר רוחני של ממש?

"לא. למעשה, לא היה לי אפילו מושג מה הכוונה ב'רוחני'. מבחינתי הכל היה רוחני. לא היה שום הבדל בין מצב שבו הייתי שרויה באושר עילאי מוחלט, כאשר דמעות זורמות על לחיי, לבין מצב שבו היה עלי לשטוף כלים או לזרוק אשפה. ראיתי שהכל טוב, שהחיים בשלמותם טובים, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות שישנה את העובדה הזאת.

"אהבתי כל מחשבה שחלפה בראשי, ואהבתי כל דבר שראיתי. ואם מישהו אמר 'זה פשוט נורא מה שקרה, נכון?', יכולתי לדעת מיד שזו אינה האמת. 'נורא' היה רק מחשבה שהם כפו על המציאות. לא משנה מה קרה, במציאות זה לא היה נורא – זה היה בדיוק מה שצריך היה לקרות; למעשה, זה היה דבר טוב".

אז את אומרת שרק כאשר פגשת במחפשים רוחניים המצב שלך קיבל הקשר רוחני, אבל רק דרך נקודת המבט שלהם.

"כן, ושמעתי מהם הרבה מאוד רעיונות רוחניים מדהימים, מהם כמו גם משאר העולם, אבל אלה היו רק רעיונות. רעיונות הם רעיונות, חלקם יקרים לנו מאוד וחלקם יוצרים מתח ותסכול. בהתחלה קראו לי 'גורו' או 'אדם מואר', אבל כשאנשים החלו לעשות את 'העבודה' ולהטיל ספק ברעיונות שלהם, הם מצאו אט אט את הגורו האמיתי".

"אני נוהגת לומר שאף אחד אינו חכם יותר מאחרים. כל מה שעליך לעשות הוא להיווכח בכך. כשאנחנו חוקרים את האמונות שלנו, החקירה מאפשרת לחוכמה הזאת לעלות ולהתגלות, וחוכמה זו משנה אותנו. זה כל כך פשוט".

אני מבין. אז את לא רואה שום חשיבות ברעיונות, שום מציאות או ממשות בהם?

"לא".

אפילו לא הרעיונות הנעלים ביותר?

"לא. הרעיונות הנעלים ביותר עשויים לגרום לנו להרגיש טוב, מפני שהם קרובים יותר לטבענו האמיתי, ולכן הם כמו שיר, שיר אודות עצמנו שאנו שומעים כאשר אנו מאמינים ברעיונות האלה, שמשקפים לנו את הטוב ואת היפה. אבל הם עדיין רק רעיונות.

ביירון קייטי מדברת במיקרופון-5 (צילום: קובי וולף)
ביירון קייטי בפעולה | צילום: קובי וולף

"אפילו הרעיונות הנעלים ביותר יכולים להיות למכשול, כשאתה באמת רוצה לדעת את האמת. היצמדות לרעיון 'נעלה' עשויה ליצור בנו מתח באותה מידה שרעיון כמו 'אני שמן מדי' עשוי ליצור בנו מתח. היא יכולה ליצור אותה מידה של בלבול! בעלי סיפר לי שרבנים חסידיים ומיסטיקנים-מקובלים מסוימים היו אנשים מאוד לא מאושרים. הם סבלו בגלל הרעיונות הנעלים שלהם על אלוהים".

יחד עם זאת, גם כשאת שוללת כל צורה של פרשנות למציאות, האם לא ניתן לומר שהולכת ומתגבשת דרכך עם השנים מעין פילוסופיית-חיים?

"לא, אין לי פילוסופיית-חיים כלל. אני לא מלמדת דבר. אני רק עוזרת לאנשים להשתחרר מכל מה שהם חושבים שהם יודעים. הם נפטרים מהחשיבה יוצרת-המתח שלהם, וכל מה שנשאר הוא המציאות. וזה מקום נהדר להיות בו. אנשים עדיין שואלים אותי מפעם לפעם אם אני 'מוארת'. אני אומרת להם 'אין לי צל של מושג. אני בסך הכל מישהי שיודעת להבחין בין מה שיכול להכאיב לבין מה שלא'".

את יודעת, מה שהמם אותי בפעם הראשונה, וגם השנייה וגם השלישית, במפגש עם 'העבודה', היה לגלות שהיא יכולה לגעת במחפשים רוחניים כמו גם בעקרות בית; שהיא יכולה לגעת בכולם.

"כן. אנשים מתפללים או מתרגלים מדיטציה במשך עשרות שנים וחושבים שהם קרובים יותר אל האמת, אבל אף אחד אינו רוחני יותר מאחרים. מה שמשותף לכולם הוא הניסיון להימנע מכאב, וכאב – כל סוג של כאב – הוא דמיוני לחלוטין.

"מה שמשותף לכולם הוא פחד. והדרך היחידה להשתחרר היא שחרור מהזדהות. כשהתודעה מגלה שהיא לא 'מישהו', שהיא לא הגוף, שהיא לא אף אחת מההזדהויות שלה – כל מה שנשאר הוא התודעה. ואז היא מגלה שאפילו היא לא קיימת – שאפילו התודעה אינה קיימת.

"ה'עבודה' מיועדת לכל מי שרוצה להיות מאושר. היא מיועדת לכולם, וזה נפלא שגילית זאת כל כך מהר. היא מיועדת לאנשים סקרנים, לאנשים הנמצאים בכאב, לאנשים מבולבלים. היא אפילו מיועדת לאנשים מאושרים, שהיו רוצים לגלות עד כמה אינסופי האושר הזה יכול להיות. כל עוד אתה חושב שאתה מישהו, אתה נידון לסבל, ומטרת 'העבודה' היא קץ הסבל".

לראיון המלא: אתר מהות החיים

להמשך ראיון הוידיאו: אתר מהות החיים

ובאתר הישראלי של שיטת "העבודה" תוכלו למצוא דפי עבודה ולהתנסות בטכניקה בעצמכם