להוריד נעליים, זה הדבר הראשון. אחר כך לעמוד ישר עם הגב לקיר – ממנו היא הורידה רגע לפני כן את המראה – ולהסתכל למצלמה. הנוכחות של העדשה גורמת לי לאי נוחות, שמתגברת עם כל תמונת סטילס נוספת שהיא מצלמת. בתוך הסשן, שנמשך כמה דקות, עמדתי לבקשתה גם בפרופיל, מדגמן צילומי עצורים במשטרה האמריקאית. אחרי שזה נגמר, התפנינו להסתכל בתוצאות.
כך התחילה הפגישה שלי עם אלין פריש, צלמת במקצועה, המשלבת את יכולות הצילום שלה עם ידע בפסיכולוגיה. התוצאה היא סשן של מירורינג – שיטה שהיא פיתחה, במהלכה היא משתמשת במצלמה ובצילומים כדי לעזור לאנשים להרגיש נוח יותר בתוך הגוף שלהם, ולהציג את עצמם בעולם בצורה נוחה ונכונה יותר.
פריש, 37, למדה פסיכולוגיה וצילום בבלגיה, שם נולדה. היא ביקרה בארץ לתקופות לאורך שנים רבות עד שעלתה ארצה לפני 5 שנים. היא מספרת שלאורך השנים בהן היא מצלמת אנשים בישראל, רבים מהמצולמים שלה אמרו שסשן הצילומים עבורם הוא סוג של תרפיה. מעודדת מהתגובות המפתיעות היא החליטה לקחת את זה צעד אחד קדימה. היא הסתגרה לשנה אחת בבית, תקופה של משבר בחייה האישיים, והחלה לחקור את הנושא. קראה ספרים ומאמרים, התייעצה עם פסיכולוגים, ובמקביל צילמה את עצמה ללא הרף כדי לעבור את התהליכים עם המצלמה ולפתח את שיטת העבודה.
לאחר שהמשבר חלף פריש החלה לחזור אל החיים הרגילים. כעת, בצד העובדה שהיא מצלמת אנשים פרטיים ועובדת עם מגזינים שונים, היא מעבירה אנשים את תהליך המירורינג שפיתחה: שלוש פגישות, בנות כשעה כל אחת, שבסופן אפשר - אם רוצים - לצאת עם צילומים מקצועיים, ואם לא, יוצאים "רק" עם השינוי שעוברים בתהליך.
השיפוט גורם למחלות
"הרעיון שלי אומר שלא חשוב להיראות, חשוב להיות. כשאתה מנסה להיראות, האנרגיה בינך לבין האדם השני לא עוברת. הוא לא מרגיש אותך באמת. אנחנו צריכים להסתכל על הגוף בצורה אחרת, ללמוד לראות אותו אחרת, להבין מה יש לנו בגוף, הלחצים השונים שאפשר לעבוד ולשחרר אותם. כך אפשר לעשות איזון בין הנשמה לגוף, שאתה תיראה כמו מי שאתה באמת - ולא סתם גוף יפה שלא מרגישים ממנו כלום".
בעולם שהיא מסתובבת בו, היא אומרת, רוב האנשים לא מכירים את הגוף שלהם. "אני שומעת את השיפוט האגרסיבי של אנשים על הגוף שלהם, הם מדברים עליו כאילו זה גוף של מישהו אחר. זה גורם למחלות וכאבים בגוף, וזה רק מדרדר ככל שמתבגרים. אנשים לא מבינים את האדם שמולם, משום שאם אתה לא מבין את הגוף שלך יש לך בעיה להבין את האדם השני.
"אני רואה הורים שלא יודעים לקרוא את הגוף של הילד. הוא כבר התכווץ מכל הצעקות וההורה עוד בגישה של 'אני צריך ללמד אותך כי אתה לא מבין כלום', אבל הילד כבר מפוחד ואין לו נשימה, הוא לא קולט כלום. אני מסתכלת על אנשים בבתי קפה שמדברים זה עם זה, והגוף שלהם לא מדבר אחד עם השני".
יצאתי מזועזע
פריש עובדת בשלב זה רק עם נשים. שליחותי כעיתונאי אפשרה לי לעבור איתה פגישה לדוגמא, שכללה למעשה שתי פגישות דחוסות ביחד. במהלך הפגישה פריש לא רק מצלמת – ההתבוננות בתמונות מאפשרת גם למצולם לראות יותר את עצמו, היכן המתח נמצא בגוף, כיצד זה משפיע ומה הוא משדר. "הרבה מפחדים להסתכל על עצמם. אין להם בטחון כדי להבין שמה שהם יראו זה בסדר, שהם רק יכולים לגדול. הם לוקחים את העבר שלהם ומפחדים שייצאו מפה בדכאון".
בכנות? יצאתי מהפגישה עם פריש מזועזע. התמונות, בליווי הראייה המדויקת שלה, עזרו לי להבין הרבה דברים על עצמי. ראיתי את הכיפוף שעובר במשפחה שלי ונמצא גם בשפת הגוף שלי; ראיתי כיצד חוסר הנוחות מול המצלמה גורם לי לנשימות קצרות ושטוחות מאוד, וכיצד זה משפיע על היציבה שלי; ראיתי דרך צילומי העיניים מתי הייתי סגור ומתי הייתי יותר פתוח; וגיליתי שבאופן רגיל, אני מחזיק את הסנטר שלי גבוה יותר, תנוחה המכבידה על הגב ותורמה בעקיפין לבעיה שיש לי בגב התחתון. במילים אחרות, יש הרבה עבודה לעשות.
מלבד דיסק התמונות איתו יצאתי, קיבלתי מפריש תרגיל נשימות הביתה והמלצה לשים לב לאופן בו אני מחזיק את הראש. בשבילכן, הקוראות, וגם לקוראים הסקרנים, פריש מספקת כמה טיפים שיעזרו גם למי שלא יבוא להצטלם איתה.
1. לבדוק את הנשימה, ולהקפיד לנשום. אנשים מפסיקים לנשום כשלא נוח להם.
2. להוריד נעליים, להרגיש את האדמה מתחת לכפות הרגליים. להטות את משקל הגוף קדימה, אחורה ולצדדים, וכך לחזק את היציבה שנותנת תחושה של בטחון.
3. פילאטיס, שיטת אלכסנדר ושיטות עדינות נוספות, חשובות למי שרוצה להכיר את הגוף שלו ולחזק אותו.
4. טרמפולינה - 100 קפיצות ביום, ולא יותר. עם טרמפולינה מחזקים את שרירי הבטן הפנימיים שמחזיקים את האדם.
אלין פריש, 054-4565870