עישון ג'וינט (צילום: David Sutherland, GettyImages IL)
למה הרבה מעשני מריחואנה לא מעוניינים שהעישון יהיה חוקי? | צילום: David Sutherland, GettyImages IL

אחד ממקורות הסבל האנושי הוא השאיפה שלנו להיות מישהו שונה ממי שאנחנו. כולנו במידה כזו או אחרת מתאימים את עצמנו לסביבה שלנו, לציפיות שיש לה מאיתנו, לציפיות שאנחנו חושבים שלסביבה יש מאיתנו, בתקווה שכך יהיו חיינו טובים יותר.

כל אחד מתמודד עם הפער בצורה כזו או אחרת, ומה שעשוי להיות פשוט עבור האחד הוא קשה במיוחד עבור השני. מה שקובע את יכולת ההתמודדות כמו גם אופי ההתמודדות הוא הבטחון העצמי שלנו, בצד הסביבה אליה נולדנו ובה אנו חיים. העובדה כי הבטחון העצמי הבסיסי של כל אחד נקבע על ידי הסביבה, הופכת את האתגר למורכב הרבה יותר.

כדי להמחיש את נקודת המבט הזו, כל מה שאנו צריכים זה להסתכל על מה שקורה מסביבנו. שלוש התרחשויות שקיבלו השבוע חשיפה תקשורתית מעידות על עומק הסכסוך שאנו חיים איתו, בתוכנו ומחוצה לו.

החופש להיות חילוני

תכניתו של אמנון לוי, "שומר מסך", הקדישה כתבה נרחבת לחרדים שאינם רוצים להיות חרדים. מדובר בקבוצה סודית, מלב ליבה של הקהילה החרדית בישראל, הנפגשים בסתר בעיר העברית הראשונה. בתל אביב הם מסירים פאות, ציציות ושטריימל, לובשים בגדים קצרים ומשקפי שמש ועושים את מה שכל חילוני עושה כשהוא מבקר בתל אביב: הולכים לים ויושבים בבית קפה. הם עושים את זה בסתר; אם זהותם תתגלה בקרב הקהילה בה הם חיים, הם צפויים לנידוי, ניתוק הקשרים עם המשפחה והילדים ובאופן כללי לגירוש מהקהילה בה הם חיים.

כדי להמחיש את המורכבות של החיים, השבוע התפרסמה באחד העיתונים היומיים כתבה על משפחה דתית מבית שמש, שאחרי מספר חודשים של התנכלויות, איומים ופגיעות פיזיות שונות, החליטו לעזוב את העיר. הרודפים הם קבוצות חרדיות קיצוניות שלא אהבו את מידת החילוניות של המשפחה, משפחה שעבור רבים מאיתנו היא חרדית לכל דבר. אפשר להתנשא מעל התפיסות החשוכות של הקהילה החרדית בישראל ולחשוב שאנחנו יותר טובים. אבל אפשר לעצור ולהסתכל סביבנו. גם במציאות החילונית המודרנית הסובלנות היא ערך נדיר.

החופש לשתות סמים

היחס החוקי במדינת ישראל לצריכת סמים הוא דוגמא מצויינת לדואליות החילונית. מצד אחד, אסור לצרוך סמים מכל סוג ובכל צורה. מצד שני, מריחואנה רפואית מותרת לשימוש בתנאים רפואיים מסויימים. בנוסף, צרכני הגת נהנים מאז ומעולם מההגנה של החוק בכל הקשור לצריכת הצמח הממסטל. האפליה הזו בין צרכני גת לבין צרכני מריחואנה מעצבנת הרבה מחובבי הצמח השנוי במחלוקת. השבוע הסתבר שגם החיים של צרכני הגת לא פשוטים. אמנם מותר להם ללעוס אותו – אבל אסור להם לשתות אותו. גילינו את זה אחרי שהמשטרה תפסה והחרימה מעבדה ביתית לייצור מיץ גת.

בפועל אפשר לראות לאורך השנים סובלנות הולכת וגוברת ביחס למריחואנה בקרב הציבור הרחב, שחלק לא מבוטל ממנו משתמש בו גם אם מדובר בשימוש לא חוקי. הסובלנות הזו לא מחלחלת לשלטון, ולא בכדי: מעשני מריחואנה רבים רוצים לעשן בסוף היום אבל לא מעוניינים שהעישון יהיה חוקי.

למה אנשים רוצים להשאר עבריינים ולחיות בתחושת רדיפה? לא ברור. כך או כך, המסר הכפול של השלטון הוא גם המסר הכפול הנמצא בכולנו – רוצים משהו ובו זמנית לא רוצים אותו. נמשכים לכיוון אחד ובו זמנית גם לשני. חיים עם עצמנו ובו זמנית מנסים ללא הרף להשתנות.

החופש להיות הומו

השבוע צוין שלוש שנים לרצח בבר-נוער, אירוע יחיד מסוגו (עד כה) בישראל, במסגרתו נכנס רוצח למפגש של בני נוער הומו-לסביים, ירה לכל עבר, רצח ופצע. שלוש שנים, והמשטרה אינה מוצאת קצה חוט. יש להניח שמרחק הזמן רק מקטין את הסיכויים.

השנאה מתגלמת באירוע הזה בשני אופנים. האחד הוא מידת השנאה שיש כלפי הומואים בישראל, שהולידה ככל הנראה את האירוע. השני מגיע מההורים עצמם, שחלקם התוודעו לנטיה המינית של ילדם בעודו מובהל לבית החולים, ובחרו להשאיר אותו לבד להתמודד עם הטראומה הפיזית והנפשית.

לא קל בישראל להיות חריג. בין אם אתה חרדי שרוצה להיות חילוני, נער שרוצה להיות הומו או עורך דין שרוצה בסוף היום להוריד ראש, אתה עלול לשלם מחיר על האמת שלך. עם זאת, הסבל הגדול ביותר מגיע מתוך הניסיון שלנו להעמיד פנים, להתאים את עצמנו לסביבה. הדרך לחופש רצופה קשיים אך היא אפשרית, והיא מתחילה בהסכמה שלנו לקבל את עצמנו.

>> ט"ו באב לפי הקבלה