אומרים שפעם אנשים היו אומרים שלום אחד לשני אפילו אם היו זרים גמורים. הם היו מטים את כובעם וקדים קלות, אומרים "בוקר טוב" או "איזה מזג אויר נפלא". רובנו, לעומת זאת, נוהגים לכבות את עצמנו - במעלית, בתחנת הרכבת, בתור לקופה – לעבור למצב המתנה ולחכות שההתקהלות תחלוף.
אולי זה בגלל שלימדו אותנו לא לדבר עם זרים אבל אתם יודעים מה, אנחנו כבר ילדים גדולים. כשאנחנו נכנסים לחדר ויוזמים מגע עם הסביבה, אנחנו משגרים מסר ברור של ביטחון עצמי ונינוחות. אנחנו טומנים זרעים של אינטראקציות חיוביות ומטים את הכף לטובתנו, בין אם מדובר באווירה נעימה ובין אם מדובר בהשגת מטרות ספציפיות.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים למעלית או לכל מקום אחר ופוגשים אדם שאינכם מכירים – מאבטח, מזכירה, ילד - ברכו אותם בניד ראש, תנו חיוך קטן. מחווה קטנה שכזאת נוטלת את העוקץ מהניכור הרטנוני שאנחנו נוטים לפגוש בשעות בוקר מפוהקות או בשעות ערב מרוטות. יהיו אנשים סגורים ונבוכים שיקפאו לנוכח החמימות שלכם, מאופקת ועניינית ככל שתהיה. זכותם. אחרים יגיבו על חיוך בחיוך, על מחווה במחווה - והנה העולם הופך למקום נחמד לחיות בו.
אורי אלישר הוא מטפל ומורה לרפואה סינית ושיאצו, המנהל המקצועי שלמרכז נועה לרפואה משלימה