הדיבר השני בתורה הוא "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" (שמות כ', ג'). אבל מי שביקר בבתיהם של אנשים מאמינים, ולא רק כאלה שמוגדרים כדתיים, בוודאי הבחין בתמונות של צדיקים ורבנים המעטרות את הקירות. האם האיסור לא חל במקרים אלה?
"האיסור רלוונטי בכמה תנאים", מסביר הרב פנחס בדוש, "כאשר מדובר על עבודה זרה; אם זו תמונה של כל הגוף ולא תמונת פנים בלבד; ושלישית, רק אם התמונה מובלטת עם נפח, ולא כמו היום שמדובר בהדפסה על נייר שטוח. בתמונות שיש היום אין שום בעיה - זו בהחלט לא עבודה זרה. אם כי לפי הקבלה יש עניין שהצילום פוגע בצלם האדם. בכל אופן, כשתולים תמונות רבנים - זו לא סגידה אלא קיום 'והיו עיניך רואות את מוריך'. יש לכך השפעה טובה של קדושה עבור הנפש".
אם כך, למה אין תמונות של רבנים בבתי הכנסת?
"לא רק בבתי הכנסת - במקום שיש תמונות, יש להיזהר להתפלל מולן, שהרי אנו מתפללים אל הקב"ה בלבד. לכן בבתי הכנסת ובמקומות שמתפללים בהם, לא תולים תמונות כלל".
גם הרב יפתח סופר מביא את האמרה "והיו עיניך רואות את מוריך", ומסביר: "בדבר שבו האדם מסתכל - הוא נקשר אליו יותר. הבן איש חי כתב שכאשר אדם הולך לקברי צדיקים - זו עבירה חמורה להתפלל שהצדיק עצמו יושיע אותו. אבל מותר להגיד לנשמת הצדיק 'אתה מקורב לקב"ה יותר ממני, תתפלל אליו שהוא יעזור לי'. ובהתאמה, כשרואים תמונה של צדיק זה מקרב את האדם קצת יותר לקב"ה. להבדיל, כמו אדם שתולה תמונה של שחקן או זמר - כשהוא רואה, הוא נקשר לזה יותר. ותמונה של הרב מזכירה שזה השליח של הקב"ה.
"לעתים תמונות של הבבא סאלי, הבן איש חי ושאר הצדיקים, גורמות לאנשים להתרחק מעבירות, מאחר והם חשים שהצדיק 'צופה' בהם. יוסף הצדיק, כשבא לעשות עבירה עם אשת פוטיפר, ראה מולו פתאום את דמות יעקב אביו, וזה עצר אותו. תמונות צדיקים גורמות לאדם יראה, ומזכירות לו מה תפקידו ומקומו בעולם".
יש כאלה שמרגישים היא שחלק מהציבור הדתי הפך את תמונות הרבנים לסוג של אלילות.
"אם אדם לוקח תמונה של רב ואומר 'זה האלוקים שלי, זה המושיע שלי', כמובן שזה אסור. בוודאי שזו לא דרך התורה, כולם צריכים לכוון אך ורק לאביהם שבשמיים. גם הרב עובדיה אומר שלא טוב שלאדם יהיו יותר מדי תמונות של רבנים בבית, מאחר ובית זה לא מוזיאון. צריך פה ושם תמונה-שתיים כדי שלאדם יהיה כיוון. זה עוזר גם לחינוך ילדים, שרואים בבית תמונות של רבנים וצדיקים, ולא פוסטרים למיניהם".
דמות לחיקוי
הרב יצחק גבאי מרחיב בנושא האיסור עצמו, ומספר שההלכה היא למעשה סעיף בעבודת אלילים. "כדי להרחיק את האדם מעבודת אלילים, הוא נדרש לא רק שלא להשתחוות אלא גם שלא לעשות פסל ותמונה לשם עבודת אלילים".
אם יש איסור בעיקר כאשר הפסל נועד לעבודת אלילים, למה לרבים מאתנו בכל זאת יש אי נוחות מול כל פסל שהוא?
"חז"ל למדו להרחיק את האדם מעבירה, ולאסור את עשיית הפסל או התמונה בהקשרים נוספים. אבל גם כאן יש כמה פרטי דינים, לא כל דבר הוא פסל לפי ההלכה. המושג פסל הוא רק דמות אדם שרואים את כל צדדיו - מין בובה תלת ממדית. כלומר, אם רואים רק את חלק הגוף העליון - אין בכך בעיה. בתמונה רגילה אין כלל שום איסור, מאחר והיא לא בולטת ואין בה תלת ממד. יש מהחסידים שנהגו להחמיר ולא מצטלמים כלל, אבל אלה הנהגות של חסידות, והרוב המכריע אינו נוהג כך כלל".
אבל מבחינה רעיונית, כשתולים המון תמונות של רבנים על הקיר, זה נראה כאילו עובדים את האנשים עצמם.
"הלכתית אין בזה בעיה, אבל יש כאן אבחנה אחרת שצריכה להיעשות. ברגע שמייחסים כוחות אליליים לתמונה עצמה - זו כמובן בעיה. זה לא קשור לתמונה אלא לכך שאדם מייחס כוחות לחפץ דומם. לעומת זאת, לתלות בבית תמונות של צדיקים - זה מביא ברכה לבית. לא מהצד הסגולי אלא מצד העובדה שמדובר בדמות לחיקוי. אם אני מראה לילדים שלי שזו השאיפה והכמיהה, לדבוק בדרכי הצדיקים, יש לכך משמעות חיובית בהחלט".