"ויאמר ה' אל משה, קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים, ולבונה זכה", נכתב בתנ"ך, בספר שמות. רגע, כבר בתורה היו סמים? ומה הקשר שלהם למשה רבנו? והאם לפיכך היהדות מרשה שימוש בסמים?
נבהיר קודם: אנחנו לא מדברים על סמים קשים - לא צריך את ההיגיון של התורה על מנת להבין שמדובר בדבר הרסני. אנחנו מדברים על סמים קלים, ואנו רואים שהציבור התורני, רובו ככולו, אינו משתמש בסמים. אבל למה לא, בעצם? מה רע בלהתנתק מדי פעם מהמציאות המלחיצה והלא תמיד קלה?
יוצאים מאיזון
הרב יצחק גבאי מתחיל בלבאר את הפסוק - עם פירוש מפתיע: "בעבר היה ריח ניחוח בבית המקדש. סמים משמעותם סממנים, במקרה זה סממני הקטורת, מרכיבי הקטורת. אז גם אם תיקח את כל ה'סמים' האלה ביחד - חוץ מריח של מנטה לא תריח שום דבר. אין באף אחד מהם גורם שהוביל לשינוי תפיסת המציאות של האדם".
ומה בכל זאת עמדת התורה בעניין השימוש בסמים?
הרב פנחס בדוש: "לא כתוב בשום מקום בתורה שאסור לעשן סמים, כי אז לא היו. אבל התורה נתנה לנו כלים שאיתם נוכל להסיק מסקנות קדימה. בהחלט כתוב בכמה מקומות שאסור להגיע לקלות ראש או לפיזור הנפש. הרי הרעיון של סמים הוא בריחה מהתמודדויות. כל התורה מלאה במוסר ועבודת המידות, תוך הימנעות מבריחה מהמציאות או התמודדות. לכן כל דבר שהוא בריחה למחוזות של דמיונות ואשליות - הוא בעצם יסוד של היצר הרע.
"למעשה, המקום הראשון שבו הופיע היצר הרע בתורה היה עם עץ הדעת. שם הנחש מפתה את חווה, אומר לה 'והייתם כמו אלוהים, יודעי טוב ורע'. אבל בפועל הם אכלו ואיבדו את מה שהיה להם. זה אשליות ודמיונות. גם סמים ואלכוהול יוצרים מצב של איבוד האיזון והשליטה העצמית, מה שנוגד את כל המהות של התורה".
מילא הסמים, אבל ההתמכרות
הרב יצחק גבאי מחזק את הדברים: "הרעיון הוא שהאדם צריך לשלוט ביצרים שלו. עליו לשמור על צלילות הדעת, וכשהוא נכנס למצב שאין לו צלילות הדעת - זו בעיה. הוא כבר לא יודע להבדיל בין רע לטוב. גם ההתמכרות עצמה היא דבר בעייתי מבחינת היהדות, כי אתה יוצר לעצמך תאווה שאינה נצרכת. יש לאדם תאוות נצרכות שהקב"ה ברא, אבל כאן אתה יוצר לעצמך עוד תאווה שגורמת לך להיות עבד כלפיה.
"סם היא גם מילה נרדפת לתרופה. סם החיים היא התורה. כלומר, הסממן של החיים הוא התורה. בלי הזיות ובלי תאוות".