ספר "במדבר", שמסתיים השבוע, מסכם את שנות הנדודים במדבר של בני ישראל. ואני חושבת שזו הזדמנות טובה לסכם חלק מהנדודים התרבותיים שלנו, כאן בישראל.
אלוהים ידע היטב שדור המדבר לא יכול להגיע לארץ המובטחת. מדובר בדור גלותי מדי, נגוע בהשפעות זרות מדי, מתלונן מדי וחלש מדי. לך תבנה מדינה עם ערימת בכיינים שכזו. "דם חדש!", הרעים אלוהים בקולו וחיכה עד שימות אחרון היוצאים ממצרים. אפילו משה לא זכה להגיע לארץ המובטחת, כלומר, בימים שעוד הבטיחו פה משהו.
כאן בארץ, מכבש כור ההיתוך הבן-גוריוני היה סלחני יותר. הוא לא חיכה למותם של בני דור המדבר. הוא העלה אותם ארצה ואיפשר להם דריסת רגל, הוא פשוט הסתפק בהמתת תרבותם. "תהיו ציוניים טובים", שיננו להם כאן, "תשכחו את כל מה שהבאתם ממרוקו, ותראו איך תוך שנייה אתם בעניינים". הם אכן ניסו להשכיח מעצמם את כל מה שלמדו בבית אבא ולהשתלב, אבל בואו נודה על האמת - לא ממש נכנסו לעניינים.
אבל הבנים של דור המדבר ההוא הם משהו אחר לגמרי. את זהותם התרבותית הם כבר מחפשים מעבר לגבולות הישראליות התקנית, ההיגיינית, הנעמי-שמרית-ז"ל. המדבר קורא להם והם מקשיבים. שלא כמו בני ישראל, שרצו לחזור למצרים ומיררו שוב ושוב את חייו של משה העייף, בני הדור השני למדבר מכניסים את ההשפעות המדבריות אל תוך התרבות הישראלית. היום כבר קוראים לזה "מיינסטרים", ניתן לראות את ההשפעות בתרבות, במוזיקה, בספרות ובקולנוע, החל בעמיר בניון וכלה בדורית רביניאן. וזה כל כך יפה.
ועוד עניין קטן ולא פתור מפרשת השבוע שעבר. זוכרים את בנות צלופחד? אלו שבעקבות פניתן למשה נוצר תקדים הלכתי לפיו בנות יוכלו לרשת את אביהן במקרה שנפטר ללא בנים? ובכן, ספר במדבר מסתיים בנישואיהן של חמשת בנות צלופחד לבני דודן. ולא, לא מדובר במקרה.
מסתבר שלאחר פסיקת משה על כך שהנחלה תועבר לבנות, התעורר סיבוך חדש: אם הן תינשאנה (בשעה טובה) הנחלה שלהן תעבור יום אחד לרשות ילדיהם, וכך, אם הן תינשאנה לגברים משבט אחר – יילקחו הנחלות מהשבט המקורי שלהן, שבט המנשה.
אז מה הוחלט בתור פתרון? בנות צלופחד חויבו להינשא אך ורק לגברים משבט המנשה כדי שהנחלות ישארו בבית. אז כנראה שלקח להן קצת זמן (אל תשכחו, מבחר הגברים הצטמצם פלאים) אבל סוף טוב הכל טוב, בסוף ספר במדבר אנו מתבשרים על דבר חתונתן וחמישה בתים כשרים הוקמו בישראל. שיהיה במזל ושבוע טוב.