מיגור שפעת (צילום: Chan Pak Kei, Istock)
קניון. המצרים של 2009 | צילום: Chan Pak Kei, Istock

עם ההתעטשויות הראשונות, אני מבינה שהאביב בדרכו הנה. היה הרבה יותר נעים אם חורף כלשהו היה מקדים אותו, אבל ניחא. בכל אופן, עם האביב מגיע כרגיל הראש וראשון לחגים היהודיים, הלא הוא פסח.
קצרה היריעה מלפרט את כל הסוגיות העקרוניות שמעלה החג הזה, שלא לדבר על רגעי הפולקלור, השירים והחוויות הקולינריות המעצבנות. אבל אותי תמיד עניין הקשר שבין החג הזה, שכל כולו עבדות עצומה אחת של הכנות, לבין החרות שהוא מייצג.

"חרות!" אנו מזדעקים, "הערך החשוב ביותר לאדם! ערך היסוד בחברה המודרנית! התנאי הראשון של קיום בכבוד!". כמה שאנו צריכים לומר תודה על כך שאנו חופשיים וצריכים לשאת את נס הדרור וחופש העמים. אבל איני יכולה שלא לתהות: עד כמה אנחנו חופשיים באמת?

לכאורה החיים בחברה המערבית מבטיחים לנו את מירב החופש שיכול העולם המודרני לספק, אבל האם כל החופש הזה הוא לא מדומה? כולנו הרי שבויים, עבדים של קונפורמיות, של מה שנראה "נכון" לכולם, לשאר, לחבר'ה, בכולנו טמון הפחד מחשיבה עצמאית שאינה משתלבת עם דעת הרוב. יש משהו קל, זורם ומנחם בהליכה עם כל העדר (תשאלו את הכבשים), ולא פשוט לעמוד לבד אל מול ה"כולם" האימתני הזה.

כולנו עוברים מגיל צעיר מאוד את אותו סוג מסויים של אילוף ולומדים להשתעבד לתרבות צריכה, למותגים, ל"אני חייב שיהיה לי" ולשפע המטעה הזה שגורם לנו לחשוב שהבחירה בידינו. אם אהיה קיצונית, שיטוט בקניון ובחירה בין קניית חצאית ב'זארה' או ב'מנגו' מאפשר חופש, בדיוק כמו מידת החופש הניתנת לנידון למוות שחופשי לבחור בין יריה לבין עריפת ראשו. הבחירה היא שלך כאמור, אבל לא אתה זה שקובע את האפשרויות.

בכל שנה, בזמן קריאת פרשת 'צו', שממשיכה להסביר את עבודת הקורבנות ותפקידי הכהנים לעם ששתי שניות קודם לכן היה שקוע עד לצווארו בעבודת פרך, אני תוהה מה היו חושבים צאצאי העבריים הקדמוניים עלינו כיום, עם כל החופש הענקי הזה שלנו. האם הם לא היו חושבים שאנו עבדים לא פחות משהיו הם, אם כי אנו עבדים לגורמים אחרים.

השנה, הפרשה הזו תופסת אותי שלא במיטבי. יותר מאי פעם אני תוהה על מידת החופש שיש לי. מצד אחד, הכל לכאורה פתוח לפני. "הבחירה בידיים שלך!", מלחש הקול הפתייני השוכן קבע בראשי, אבל החופש הזה הוא גם משתק והאפשרות שאבחר בחירה שגויה – מצליחה להקפיא אותי. אין ספק שכצאצאית לעם עבדים, עוד לא הצלחתי להפנים לגמרי את העובדה שאני חופשיה לבחור. מסתבר שלהיות חופשי ולהיות בעל תודעה של אדם חופשי – אלו שני דברים שונים לחלוטין.

שבוע טוב.

עינב בובליל חושבת שהיא טובת לב מדי, ושבגלגול הקודם היא היתה פיה ורודה

וקבלו סיפור לשבת: למה כדאי לשמור כשרות?