מאז ימי גן החובה ועד היום, תודו שיש לנו את אותו דפוס פעולה בכל הנוגע לאנשים סביבנו. אנחנו נמצאים במסגרת, אוספים חברים טובים יותר או פחות ואז, באבחת טקס סיום, הכל נגמר. אחרי הבגרויות, סוף הטירונות, קבלת התואר או הקידום המיוחל בעבודה, אנחנו ממשיכים הלאה, מותירים מאחורינו אנשים שהיו פעם חלק אינטגרלי מחיי היום-יום שלנו, ולעיתים גם מחיי הנפש.
"הרואה את חברו לאחר שלושים יום, מברך שהחיינו; ואם ראהו לאחר שנים עשר חודש, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מחייה המתים" (מסכת ברכות פרק י'). לא סתם חכמינו מצאו לנכון לתקן ברכה גרנדיוזית שכזו לפגישת חבר ישן. בחידוש קשר משמעותי יש אלמנטים של תחיית המתים - מדובר בסוג של גאולה. הטענה שמי שבאמת יקר לנו נשאר לצידנו ומלווה אותנו גם בשלבים הבאים, לא תמיד מתבררת כנכונה. יש קשרים משמעותיים שנגדעים רק בגלל נסיבות החיים, מעבר דירה או שינוי עבודה. אז נכון, אנחנו עושים את זה כל החיים, כי זה מה שעושים אנשים מבוגרים - ממשיכים הלאה. ואם מקדישים לכמה חברים נושנים רגע מחשבה, עלולה לעלות בנו תחושת החמצה.
אין כל סיבה להרים ידיים מראש, זו לא גזירה משמיים, ואפשר לקרוא תיגר על ה"זרימה". אתרו חבר אחד, כזה שזיכרון הימים הטובים שלכם יחד מעלה חיוך על השפתיים ומרחיב את הלב, והרימו אליו טלפון או שלחו לו בירה בפייסבוק. רק את ברכת "מחיה המתים" אולי כדאי שתגידו בלחש, כדי שלקשר העבר המתחדש יהיה גם עתיד. בקיצור, חדשו קשרים עוד היום - לא כדאי לחכות שהברכה תהיה רלוונטית.