בסוף השבוע שעבר נסעתי לסיני. היו לי כמה ימי חופש, וסיני התאימה בדיוק לתקציב המצומצם שלי. כמו כדי להגביר את הפחד שלי, בגבול אמרו לי במפורש שיש התראות על רצונם של ארגוני טרור לחטוף ישראלי ולא מומלץ לשהות בסיני. החלטתי לקחת סיכון בכל זאת. ליד המוניות בצד המצרי פגשתי את טאטו מגוואטמלה וג'ונתן מקולומביה שהתנדבו בקיבוץ ברעם, וביחד נסענו לפיסת החוף היפה בראס א-שטן. בָּרַאס, אחרי שנרגעתי מהפחדים, ביליתי סוף שבוע רגוע ויפה עם ספרים טובים בחוף כמעט ריק מאדם.
כמובן שסיכון מהסוג הזה לא מתאים לכל אחד. מה שכן, כל אחד זקוק למינון מסויים של וודאות וחוסר וודאות, שליטה וחוסר שליטה בחיים שלו. אין מישהו שיכול לחיות עם שליטה טוטלית כי החיים מפתיעים ובלתי צפויים לפעמים, ואין מישהו שיכול לחיות עם חוסר וודאות וחוסר שליטה טוטליים, כי אנחנו זקוקים לביטחון ולתחושה של המשכיות כצורך בסיסי. יותר מזה, התמוטטויות נפשיות מגיעות בדיוק ממצבים של חוסר וודאות קיצוני או עודף וודאות ביחס לדברים החשובים בחיים – יחסים, עבודה, כסף.
מה הקשר בין מחזור וקמצנים?
כל אחד משיג את המינונים בין וודאות וחוסר וודאות, שליטה וחוסר שליטה, באמצעות המנגנונים שעומדים לרשותו. הפרסומת שרצה עכשיו שקושרת בין מיחזור ומחשבה ירוקה ובין קמצנות היא דוגמא טובה. הקישור שנעשה בפרסומת בין מישהו שממחזר ובין מישהו שמתקמצן על מתנה לילד שלו הוא לא לגמרי הומוריסטי, ויש לו על מה שיסמוך. כמו שאמר לי חבר שבילה הרבה שעות בחברת ממחזרים למיניהם, אחוז הפריקים של שליטה והקמצנים בקרבם הוא גדול לאין ערוך מאשר בשאר האוכלוסייה. כל אחד פשוט מתלבש על המנגנון שעושה לו טוב, ומיחזור הוא פנטסטי לכל אלה שאי סדר ובזבוז משגעים אותם גם בלי קשר למחשבה ירוקה. בדומה, אנשים בעלי הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, ישתמשו בקלות בהוראות הלכתיות כדי לממש את ההפרעה שלהם ולתת להם תחושה של שליטה, שחייהם אינם נתונים למרותם של שגיונות הטבע או האל. בכלל, יצירה של מוסיקה, ספרות, שירה וצריכה שלהן, באה בדיוק כדי לאזן את המינונים – לערער על הוודאות ולהתמודד עם חוסר וודאות.
בפרשת השבוע, "בהעלתך", מצוי אב הטיפוס של התמוטטות נפשית שקשורה לחוסר וודאות וחוסר שליטה. כמו משומקום, מופיע סיפור קברות התאווה. זה מתחיל עם חוסר שביעות רצון של בני ישראל שמתאוננים ולא מובן מדוע, וממשיך בהתאוותו של האספסוף לאכול בשר ופינטוז לגמרי מופרך על החיים הטובים שהיו במצרים והאוכל העשיר שאכלו שם לעומת המן היבש והאפרורי שהוא מנת חלקם עכשיו. הסיפור הזה נגמר רע מאוד – בדרך ניסית נחים שֹלווים בכל סביבות המחנה, כמויות אדירות של בשר. העם יוצא ואוסף את הבשר בתאווה - "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם ייכרת, ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד". בסיפור גם מופיעה התייאשותו הידועה של משה מן העם – "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילידתיהו". העניין לא מובן. מה הביא את בני ישראל למצב שבו הם מתנהגים כאחוזי אמוק ואובססיה לבשר.
כל אחד היה מתמוטט מחוסר יכולת להרגיש בבית
בפרשתנו, ממש לפני סיפור קברות התאווה מופיע הציווי לעשות חצוצרות שישמשו למסע העם. על פי המקרא, האל הוא שניתב את תנועת בני ישראל ותיזמן אותה – "לפי העלות הענן מעל האוהל". האל מחליט אם לחנות במקום זה חודש או שנה או אם לצאת לדרך מיד ללא כל התראה. החצוצרות מאפשרות תנועה הרמונית של המחנה הגדול, בתזמון ובקצב. לכאורה, החצוצרות האלה הן מקור הסדר והמשמעת בחיי העם. אלא שהן בו זמנית גם סמל לחוסר הוודאות התמידי שבצילו חיו בני ישראל תחת הנהגת האל. תקיעת החצוצרות משמעה עצירה. תקיעת החצוצרות משמעה קיפול. אדם לא יודע מתי להשתקע במקום, להכיר את הסביבה שלו, לנכס את האדמה שתחת רגליו כבית. זה מה שיכול היה להביא להתמוטטות של בני ישראל, אי וודאות תמידית, חוסר יכולת להרגיש בבית תוך הצבת דרישה בלתי מתפשרת לסדר וארגון. כל אחד היה מתמוטט מזה.
אחרי יומיים על החוף הספיק לי. בלילות ישנתי בחוץ, במרכז החוף, כי הרגשתי יותר בטוח ליד המוסיקה הנפלאה שנוגנה, והפרנויה השואתית שהחמאסניקים יבואו לקחת אותי לפי מספר החושה שככה מעט. כשעברתי את הגבול והייתי שוב בישראל הרגשתי שחזרתי לאיזון. באוטו, בדרך לירושלים כבר התגעגתי שוב לשקט של סיני אבל גם לסכנה. הפרעה. מה לעשות.
* ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים