איזה שבוע. האקסית נסעה לחו"ל. אני אב חד הורי. הגדול חולה, עשו לו משטח גרון והכרטיס של קופת החולים פגום אז צריך להוציא לו אישור זמני, והכלים בכיור, ובנוסף, האביב בלבל, הגיע לא הגיע, משהו לא ברור נמצא באוויר. משהו לא ידוע. כאוס. אין לי מושג איך אמהות חד הוריות עושות את זה.
ברגעים כאלה ההיאחזות בהרגלים ובטקסים היומיים היא חיונית: לשתות את הקפה בבית הקפה הרגיל, לדאוג שהכביסה נמצאת בסל. גם הטקסים הלאומיים פועלים באותה צורה, טקס הדלקת המשואות, טקס יום הזיכרון, מארגנים את המחשבה שלנו, מאששים את הזהות שלנו כעם, או כקבוצה, וגם בו זמנית מסמנים לנו איך הזהות הזאת צריכה להרגיש. ככה אנחנו מתמודדים עם אי הוודאות, כמו לארגן את השולחן לפני עבודה, או לשטוף כלים ולהתחיל להכין ארוחה עם כיור נקי.
התפילות החליפו את הקרבנות
כשאני מסתכל על פרשת השבוע, פרשת צו, אני שואל את עצמי למה כשזה מגיע לטקסים הבסיסיים ביותר שלנו כעם, טקסי הקרבנות במקדש, יש איזו רתיעה. הפרשה מפרטת את הפעולות המדוייקות שהכהנים צריכים לבצע בקרבן העולה, קרבן יומי מטעם הציבור כולו, ובקרבנות החטאת והנדבה שהם קרבנות שהיחיד מביא, כשהוא חוטא או רוצה להודות על הטוב שקרה לו.
כשאני שואל את תלמידיי מי מהם רוצה בבניין בית המקדש וחידוש הקרבנות, רובם מסתייגים מסיבות ידועות. יש דתיים המצדדים בחידוש העבודה כי הם רואים בעניין הזה אקט דתי מובהק, ויש כאלה שרוצים שבית המקדש ייבנה אבל שלא יהיו קרבנות, כי הם חושבים כמו הרמב"ם – הקרבנות הם רק שלב בעבודת האל, כדי להרגיל את עם ישראל השטוף בעבודה זרה לעבוד את האל באמצעים לא פגאניים, יותר רציונליים. אבל אף אחד לא אומר "קרבנות הם דבר טוב בלי קשר לאלוהים, בלי קשר לשאלה האם אני דתי או חילוני".
ובכן, כשמאלני וחילוני אני בעד הקמת בית המקדש והחזרת הקרבנות (איזה אאוטינג, אני הולך לחטוף חזק מאנשי צער בעלי חיים). אסביר למה. אנשים שוכחים שעד חורבנם היו בתי המקדש, הראשון והשני, מרכז ההוויה של העם. המקדש היה לא רק משכנו של האל אלא משכנה של הזהות היהודית, המקום אליו באים כשרוצים להכיר תודה על הטוב בחיים, המקום שאליו באים כאשר רוצים לבקש סליחה ולעשות תשובה. במקדש הוקרבו קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, גם באופן יומיומי אבל גם בצמתים מרכזיים של חיי היחיד והאומה. כל יהודי ביקר בבית המקדש פעמיים או יותר בחייו, ומכל מקום נשא אליו את עיניו.
אחרי שהמקדש חרב הפכו חכמים, בגאוניות, את התפילות והריטואלים הקשורים בלוח השנה למרכז החיים היהודיים (בצירוף מתן דגש על תלמוד תורה). הם קבעו נוסח קבוע וזמנים קבועים לתפילה וברכות ואפשרו בהם גם מקום לספונטניות ובקשה אישית. משמעותה העמוקה של האמירה התלמודית "תפילות במקום קרבנות תקנום" היא שהתפילות הופכות להיות הגורם המאחד והמלכד, טקס שמגבש זהות במקום המקדש שחרב.
איפה הקונצנזוס?
בישראל השסועה והמרובדת כבר אין, ובצדק, טקס שסביבו יש קונצנזוס. לכל טקס יש אלטרנטיבה. טקס משואות אלטרנטיבי, טקס יום השואה אלטרנטיבי. מה שיפה בקרבנות זה שההתמקדות היא בפעולות של הטקס ופחות בתוכן. במצב כזה, כל שדרות החברה יכולים לבוא לעיר העתיקה (הבינלאומית והמפורזת) ולהתאחד סביב הטקס, סביב הרעיון הכללי של החיים המשותפים במקום אחד.
לי אישית יש שתי בקשות: האחת, שתישמר הסמיכה – אני אוהב את הרעיון שאני מביא חטאת ומעביר, פיסית, על ידי שימת הידיים על ראש הקרבן, משהו אל הכבש המוקרב. ה"משהו" הזה יכול להיות תחושת החטא, אבל הוא גם יכול להיות העברה שלמה, רצון לטרנספורמציה והתחדשות של האדם. זה נכון גם לגבי הקרבנות שמביאים כהכרת תודה. הבקשה השניה – אני בעד להפקיע מהכהנים את הבלעדיות. תפקידם של הכהנים הוא תפקיד שיש לו הטבות בצידו ובעיקר, צומת של כח, כי הכהנים באים במגע עם אנשי ציבור אבל גם עם אנשים בצר להם, אנשים אחרי משבר ולפניו. אני בעד שכל אחד יוכל לעשות את כל התפקידים במקדש כדי לא להביא למצב שמי שקרוב לצלחת נהנה מתנאים מועדפים.
בינתיים אני מתמקד ברוטינה. להכין את השניצלים שהילדה אוהבת ולדאוג שהגדול שותה מספיק, כלים, כביסה, הכרית בזוית הנכונה, ולישון.