קצת מביך ופתטי לכתוב את זה, אבל בשבוע האחרון חלמתי פעמיים שמסרסים אותי. אחסוך מכם את פרטיו הכואבים של החלום, אבל הוא הלך איתי כמה ימים, כמו חוט מתדלדל שתלוי מאחורי. הפרשנות המיידית שנתתי לחלום, פרשנות שהרגיעה אותי מעט, הייתה שהוא קשור לעובדה שהשתתפתי השבוע בכנס יחד עם אנשים חכמים מאוד, ועצם המגע איתם כנראה גרם לי תחושה מקטינה. עוד מחשבה שעלתה אצלי היא שחרדת הסירוס הזו קשורה לענייני קשר בינאישי. דווקא כשאתה לבד, הפחד מזוגיות יכול לעלות. וגם, שבעצם, בתוך הפחד הזה מצויה כמיהה למצב שבו הקשר חזק עד כדי כך שעולה חשש להיעלם, לפחות כגבר.
הפרשנויות לחלום, יותר משהן משקפות איזו אמת אובייקטיבית, משקפות כמובן את הדברים שמטרידים אותי. לנוכח הפרסומים על ההתנגדות הגדולה של החרדים למסקנות ועדת פלסנר ולנוכח הבעיות שכבר יש לדתיים לאומיים בצבא עם נוכחות נשית, שאלתי את עצמי איזה פרשנויות לחלום כזה נגישות לחרדים או דתיים לאומיים. זה לא שלא מדברים אצלם על חרדת סירוס, שכן שיח הצניעות הוא שיחה מתמשכת על הדברים האלה ממש. אבל כשאדם, שהוא יצור פרשני, בא לפרש את המציאות, הוא משתמש בארגז הכלים שנגיש לו, ואני מניח שאצל הדתיים הלאומיים והחרדים יש בארגז הספציפי הזה רִיק גדול.
מגע מבוקר עם המוות
חלום הוא, בין השאר, התחמקות מהליכה ראש בראש עם הפחדים שלך, נסיון למנוע התמודדות חזיתית ולאפשר לנפש טיפול תהליכי יותר עם הפחדים. במקרא יש שני מודלים מנוגדים להתמודדות עם אחד הפחדים הבסיסיים והגדולים ביותר של האדם – חרדת המוות. המודל הראשון, שאפשר לקרוא לו מודל ההבדלה או ההרחקה, הוא המודל שבא אחרי מות בני אהרן בחנוכת המקדש. כתוצאה ממוות זה עולה באהרן ובבניו הנותרים חרדה גדולה שמא גם הם ימותו במהלך העבודה.
תשובת המקרא לעניין זה היא סדרה של הרחקות, הגבלות ואיסורים – אסור לכהנים לשתות יין במהלך העבודה במשכן – "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י', ט'-י'), אסור להם להיטמא למת, וכמו כן נקבעו הליכים מאוד מפורטים לדרך שבה ייכנס אהרן לקודש הקודשים (פרקים כ"א ו-ט"ז בהתאמה).
מודל שונה והפוך, שניתן לקרוא לו מודל האנטידוט, הסם הנוגד, מופיע בפרשתנו, פרשת חקת. הפרשה קובעת כי אדם שנטמא למת ובא במגע עם המוות, צריך לזרוק עליו אפר פרה אדומה. הטהרה תגיע דווקא במגע מבוקר עם המוות. קראתי לו מודל האנטידוט כי ההתמודדות שלו עם חרדת המוות הנלווית למגע עם המת, והמבוטאת בטומאה, היא דווקא על ידי מגע איתו. כמו הסם הנוגד, שכשהוא מוחדר לגוף בכמות הנכונה, הוא מייצר בו נוגדנים.
זהו מודל שונה לחלוטין ממודל ההרחקה שמבוסס על ההנחה שאם לא נדבר על הפחד, ולא נראה דברים שקשורים לפחד בעיניים, אז הפחד ייעלם. חז"ל, בחכמתם, הבינו את הקשר העמוק בין שני המודלים הללו, והשוו בין הכהן השורף את הפרה לכהן המבצע את עבודת יום הכיפורים (שהיא הדרך הנכונה להיכנס לקודש אחרי מות בני אהרן), כמו כדי להקהות מעט את הסתירה ביניהם (ראו בבלי, יומא, דף ב', עמוד א').
החוק הוא רק המלצה?
החברה הליברלית מיוסדת על עקרון האנטידוט. ההנחה היא שאנשים בעלי ערכים שונים לגמרי, שיחיו יחדיו תחת מטריה אחת של עקרונות בסיסיים, יפנימו לתוכם את אותם עקרונות בסיסיים כמו חופש הביטוי, שלטון החוק ושוויון של נשים. אבל מה קורה כאשר אוכלוסיות שלמות מסרבות לקבל שצניעות יתר היא פגיעה בשוויון של נשים, או סבורות שהחוק הוא רק המלצה, ומה שחשוב הוא פסיקת הרבנים המייצגת את דבר האל? מה קורה כאשר אוכלוסיות שלמות נוקטות דווקא במודל ההרחקה כמודל לחיים משותפים בחברה משוסעת, ודוחות בשתי ידיים את מודל האנטידוט?
התשובה לשאלות אלה מתבהרת דווקא על ידי העמדת שני המודלים זה מול זה, כמודלים נפרדים והפוכים. לא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו – גם לדחות את ערכי החברה שבה אתה חי, וגם לרצות להשתתף בה כחבר שווה זכויות. הרפיסות של הצבא כנגד דרישות חיילים דתיים מסוכנת מאוד, כי היא שולחת מסר שהעקרונות הבסיסיים שעליהם מדינת ישראל מושתתת חשובים פחות מערכים דתיים. הגישה צריכה להיות הרבה יותר חדה ולוחמנית – שוויון האישה הוא אחד מערכי היסוד של החברה הישראלית. חברה זו מבוססת על ההנחה שהחיים המשותפים בה יביאו לקבלה של ערכי היסוד האלה, ומי שחוסם את עצמו בפני ערכים אלה לא יכול לשרת בצבא או במוסדות המדינה.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים