השבוע הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי המדינה תכיר ברבנים ורבניות רפורמים וקונסרבטיבים ותשלם את שכרם. באמת תודה רבה. נבצר מבינתי להבין איך יכול להיות ששירותי דת לאורתודוכסים ממומנים על ידי המדינה והם לא ממומנים לקונסרבטיבים ורפורמים. כמי שמסתכל מהצד על "המצעים" של שלושת הזרמים המרכזיים ביהדות, אני יודע שמדובר בשלוש אופציות דתיות רציניות המנסות לנסח את היחסים הראויים בין האדם לאל ובין אדם לאדם.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי למה הקונסרבטיבים והרפורמים זוכים ל"רייטינג נמוך" בישראל. אין פה רק עניין של כח המבטא את חוסר רצונם של האורתודוכסים לחלוק את המשאבים שהמדינה נותנת עם הזרמים האחרים. דומה שהאורתודוכסים שכנעו את רוב הציבור שיש דבר כזה שנקרא "יהדות אותנטית" ושהם מייצגים אותה. לכן היועץ המשפטי קבע שבמסגרת התמיכה של המדינה ברבניות והרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים הם ייקראו "רב קהילה שאינה אורתודוכסית", ולא סתם "רבנים".
איך הצליחו האורתודוכסים לשכנע את הציבור שהם "אותנטיים"? הרבה פירוטכניקה. התעמולה שמפעילים האורתודוכסים לגבי הזרמים האחרים היא ארסית וקשה. היא מייצגת, בעיניי, בעיקר בהלה ופחד מפני הרלבנטיות של האופציה הדתית שמייצגות התנועות הללו. זו אותה תחושה שיש כששומעים על קמפיינים של חרדים נגד מיסיונרים: אין לך מושג על מה הם מדברים, אבל ברור לך שכנראה עבורם הנצרות מייצגת איזו אופציה רצינית.
הנזיר והנואפת
תעמולה דומה ניתן לראות בפרשת השבוע, פרשת נשא. בפרשה מוצגות, בזו אחר זו ובניסוחים ספרותיים דומים, שתי דמויות בעייתיות – האישה שבעלה חושד בה שנאפה עם אחר, והאדם שמחליט להתנזר מן העולם. ואולם, למרות ששתיהן מייצגות שני קצוות של התנהגות אנושית – האישה מייצגת פתיחות ואילו הנזיר סגירות – כבר במקרא זכה הנזיר להעדפה. בדורות שלאחר מכן, האישה הסוטה זכתה לזרקור שלילי הולך ומתגבר, ואילו הנזיר המשיך לקבל התייחסות חיובית, פחות או יותר.
ההבדל היסודי ביחס נובע, לדעתי, מכך שלחברות שמרניות הרבה יותר קל להתמודד עם סגירות. על הסוטה השליכו את כל הפחדים הקמאיים של גברים מפני נשים ומיניותן. אין פלא אפוא שהטקס המחריד שאמורה אשה כזו לעבור, על פי המקרא, הפך בדמיונם של חז"ל לטקס משפיל ומבזה עוד יותר (ישי רוזן צבי בספרו "הטקס שלא היה" מראה זאת יפה). בהקשר הפטריארכלי, אשה שבעלה חושד בה שנאפה, היא אישה שלא נשארת בדלת אמותיה ובירכתי ביתה אלא יוצאת החוצה, היא אישה שלא מפחדת להיכנס לאינטראקציה אנושית. פתיחות כזאת מאיימת מאוד על החברה השמרנית.
הנזיר, אותו אדם שמחליט לפרוש מן העולם, הוא דמות בעייתית באותה מידה. אדם כזה גם מאיים על החברה, היות שהוא פוגע ביכולת לנהל חיי שגרה, מסחר, מערכות יחסים. יחס שלילי זה מתבטא בחיוב של הנזיר להביא חטאת בסוף נזירותו (למרות שיש הטוענים שחטאת זו היא דווקא על הפסקת הנזירות). ואולם, בשונה מן הסוטה, למרות האיום הרב שיש בנזיר, דמותו זכתה למספר התייחסויות חיוביות, או לפחות מורכבות, בספרות הקאנונית היהודית במהלך הדורות (ראו את הסיפור הנפלא על הנזיר מן הדרום בתוספתא נזיר, פרק ד', הלכה ו').
מה שמעניין הוא שהפתיחות והסגירות האלו אינן משהו חיצוני לאדם, אלא שהחיים מורכבים ממעברים בין תקופות מאוד תקשורתיות ובין תקופות של התנתקות והתבודדות. האישה הסוטה והנזיר הן דמויות המצויות בתוכנו, והן מייצגות את המתח שבין היותנו יצורים חברתיים מצד אחד, ואינדיבידואלים ומספיקים לעצמנו מצד שני. אפילו מי שלא יכול להרשות לעצמו להתנתק בגלל קשרים משפחתיים ענפים או עבודה אינטנסיבית, לא יכול להימלט מן התנועות האלה בנפש שלו. הוא פשוט משלם מחיר על כך שבתקופה שבה הוא נדחף על ידי עצמו להסתגר, הוא עדיין נמצא בקשר עם העולם, והפוך.
היחס השלילי לרפורמים ולקונסרבטיבים מבטא דחייה של יסוד הפתיחות שנלווה לתנועות האלה, וכמובן פחד. הסנונית הראשונה של ההתקבלות של הזרמים הללו עכשיו, היא סימן להכרה בכך שאין דבר כזה "יהדות אותנטית", ושכל אחד מן הזרמים ביהדות מבטא דרך אחרת לבטא את היחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו ובין אלוהים. לאור המעברים שלנו עצמנו, בין פתיחות ובין סגירות, אולי ההמלצה הטובה ביותר למי שמבקש את אלוהים, היא לעשות שבוע בית כנסת אורתודוכסי, שבוע רפורמי, ושבוע קונסרבטיבי.
* ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים