רן שריג תמיד היה בחיים שלכם: הוא כתב את "רמזור" זוכת האמי עם אדיר מילר, יצר את תכנית האנימציה "טלמאניה", כתב מופעי בידור, פרסם ביקורות מוזיקה, הגיש תכנית רדיו ושימש כתסריטאי לשלל תכניות טלוויזיה. לפני שלוש שנים הוא חצה את הקווים ונחשף בעונה הראשונה והמצליחה של "מחוברים", בה הפך בין לילה לאחד האנשים המדוברים ביותר במדינה.
מאז הספיק להפוך למגיש מצליח, לכתוב עונה נוספת של "רמזור", לתסרט את "חי בלה-לה-לנד" ובעיקר – לשמור על זוגיות מעוררת קנאה עם דנה ספקטור, איתה הוא גם חולק את תכנית הרדיו "דנה ספקטור ורן שריג" שמשודרת מדי יום חמישי ב-20:00 ב-103FM. כשיש לו רגע לנשום הוא עובד על סדרה חדשה. מהיכן הוא שואב את ההשראה לכל היצירה הזו? כך נראה עולם הרוח שלו.
איך נראית השבת שלך?
"אנשים גרושים חיים שבת כן שבת לא, אז תלוי מאוד על איזו שבת את נופלת. שבת בלי הילדים היא מושא קנאה מטורף, היא הרגע בו אתה מתעורר וסתם מסתכל על העץ, המקום בו אתה יכול ללכת בבית בתחתונים ולהתנהג כמו רווק בלי שילדות צועקות לך 'אבא, בא לי'. בגלל הרגע הזה אנשים מתגרשים.
ואז יש את השבת עם הילדים, שם - כמו בכיסא מפלט של טייס - אתה נפלט מהמיטה כשילדה מעירה אותך לטובת אינסוף מטלות, להכנת שוקו ופתאום אתה מוצא את עצמך רואה 'איגל פיגל' בשש בבוקר. מעבר לזה, אנחנו מנסים להכניס הרפתקאות, קסם וטבע לפעילות עם הילדות ולטייל איתן בכל מיני מקומות.
גם שישי בערב שונה משבת לשבת. כשדנה ואני לבד אנחנו בורחים מכל מה שנראה כמו אריזה משפחתית. וכשאנחנו עם הילדות אנחנו עושים קידוש מיוחד של המשפחה שלנו, בו כל אחד מספר לכולם משהו שקרה לו השבוע, ואנחנו מתייעצים ומדברים. נוגה, הבת שלי, ראתה את זה במשפחה מושלמת, כזו בה ההורים ביחד, וביקשה שנעשה את זה גם. אנחנו יודעים לתת מונולוגים על עצמנו אז יש רף חזק של כנות שמאלץ גם את הבנות לספר אמת וזה פשוט מחבר אותנו".
איפה הבית שלך?
"הבית שלי הוא איפה שנמצאת האהבה שלי, האישה שלי".
הוא יכול להיות בכל מקום?
"לא, הבית שלי הוא עברית. בטוויטר צריך למלא לוקיישן ואני כותב שאני גר בעברית, המדינה שלי פה. הבנתי את זה רק כשניהלתי מערכת יחסים טראנס-אטלנטית ואחרי שגרתי תקופה בחו"ל. הבנתי שאני לא יכול לכתוב בקונוטציות תרבותיות אחרות. אני כלוא בעברית - בה נולדתי ובה אמות. בתור כותב, אני יכול להגר מישראל אבל לא מהעברית. אני יכול לכתוב באנגלית מצוין, אבל שפה היא לא רק מילים אלא גם ההקשר שלהן – ואת זה אני יכול לעשות הכי טוב בעברית".
איזה כוח על טבעי היית רוצה שיהיה לך?
(צוחק) "הייתי רוצה מלא כוחות על טבעיים! הייתי רוצה יכולת אורגזמית כמו של אישה - לגמור ואז להתחיל עוד פעם, לגמור ואז להתחיל עוד פעם - אינסוף פעמים! את יודעת מה? במחשבה שנייה, אני חושב שיש בטח הרבה נשים שהיו רוצות את היכולת הזו. בעיקר הייתי מנסה להיות גיבור-על בלי מחשבות טורדניות, כי אם הייתי יכול לבטל אותן, את כל האשפה המוחית שיש לי בראש, אז באמת הייתי גיבור-על. זה הכלא האמיתי שלנו".
מתי השתנו לך החיים?
"מתי לא? ובפעם האחרונה כולם היו עדים לזה. כן, השינוי החיצוני הגדול של חיי קרה לפני 3 שנים. דנה הזמינה אותי לקפה ומאז חיי השתנו לגמרי".
חשבתי שתבחר ברגע שבו נכנסת ל"מחוברים" וזכית לפרסום עצום.
"הפרסום פשוט שינה לי את ה-GPS. המפלצת שהיתה צריכה הכרה האכילה את עצמה והבינה שכל מה שנשאר זה להביא יופי לעולם. תראי, בתכל'ס שום דבר בחיים שלי לא השתנה בגלל הפרסום, אם כבר איבדתי חברים, איבדתי בית – אבל השקרים בחיים שלי נעלמו ובמקומם הגיעה ההבנה שאתה לא מקבל הרבה מהפרסום. הדבר ממנו אתה באמת מקבל הרבה הוא הנתינה. היום המטרה שלי היא לתת משהו למין האנושי, להיות אדם טוב יותר – וזה לא משהו שהייתי יכול לומר לפני כמה שנים. איבדתי את הציניות, אני כבר לא מדבר על עצמי הרבה, ובטח לא הרבה כמו פעם, וגם הכתיבה שלי עברה ריפוי מהבחינה הזו. אני אפילו עובד על סדרה חדשה. היום חשוב לי לעודד אנשים, להכיר בהם. בבוקר היום בו רבין נרצח ישבתי עם בת הזוג שלי אז בבית קפה ברמת אביב וראינו את רבין עובר. התביישנו לקום ולתת לו חיבוק. היום לא הייתי שומר את החיבוק הזה, כמו ששמרתי אותו אז. היום אני יודע שאם יש לך חיבוק – תן אותו".
יש רגע בו אתה השתנית?
"אני תמיד אומר לתלמידים שלי שהרגע בו הבנתי כמה קשה לכתוב הוא הרגע בו התחילו לשלם לי כדי לומר את דעתי בטלוויזיה. הברחנים הכי גדולים הם כותבים, ופה אתה צריך לבדוק את עצמך טוב-טוב. באיזשהו שלב אתה מבין שאתה שם, כפרסונה, בשביל לתת למישהו משהו, לעודד אותו, להכיר אותו ולעזור לו להבין שהוא לא לבד. אז אם יש גבר גרוש שנמצא במצב של התכלבות – חשוב לי שהוא יידע שהוא לא לבד. אם יש אישה שמרגישה שגברים מבטלים אותה בפייסבוק כי היא שמנמנה - שתדע שיש גם כאלה שחושבים שהיא שווה".
אילו תכונות היית רוצה לשנות בעצמך?
"אם הייתי שחקן פוקר הייתי שחקן הפוקר הגרוע בעולם: הייתי מתוודה על הקלפים שלי, עושה עליהם מונולוג, חושף את כולם - אז הלוואי והייתי יכול לשקר. העובדה שאני לא יודע לשמור רגשות, הצורך העז שלי לומר את האמת, הוא לפעמים מיותר. זה מכאיב לסביבה וגם לעצמי, אז היה עוזר לי בחיים אם הייתי יודע טיפה לשקר".
מי האיש שהכי השפיע עליך?
"החיים שלי מורכבים מכל כך הרבה מורים שאספתי בדרך, כך שבכל תקופה היו לי לפחות אחד או שניים, אבל אין ספק שהמורה הכי טובה היא דנה. בן הזוג שלנו הוא המראה שלנו. האמת היא שבכל הפעמים שהלכתי לפסיכולוגים הצלחתי לשקר אותם, למרוח אותם - אבל בטיפול עם בן זוג אתה מביא את המראה שלך.
"כן, באיזשהו מקום המורות הכי גדולות שלי הן בת הזוג והילדות שלי. כל ילד הוא שליח שבא ללמד אותך משהו והטקסטים שהן אומרות לי על עצמי הן מראות חזקות מאוד, הן הטיפול הכי טוב שיש".
ואם מדברים על זוגיות – נראה שאתה עובד המון בזוג. אתה מגיש עכשיו את "מדברים על זה" עם שי גולדן ואת תכנית הרדיו "דנה ספקטור ורן שריג" ב-103FM. לא בא לך קצת לבד?
"כתבתי ספר לבד ועשיתי 'מחוברים' לבד, אבל האמת היא שאני נורא בן אדם זוגי, חותר להרמוניה. עכשיו שי ואני התחלנו את 'מדברים על זה' וזה מרגיש טוב. אני ממש ממש מרגיש במקום שלי. רדיו זה סיפור אחר: אני משוחרר לגמרי מהלחץ של הטלוויזיה, נהנה בטירוף וזו הזדמנות להיפגש עם דנה בצורה שונה כי אני בתפקיד וזה מייצר זרות מסוימת".
איזה מין בן זוג אתה?
"אני מזל מאזניים וזה אומר שאני השותף המושלם או השותף מהגיהנום. איזה שותף אני בשבילם? את זה את כבר צריכה לשאול אותם. מה שבטוח הוא שיש לי שאיפה מאוד חזקה לזוגיות. נוח לי בזוג".
אתה מאמין בתורות מיסטיות כגון אסטרולוגיה ונומרולוגיה?
"לא במיוחד, אבל אני מאמין בבחורות שמאמינות באסטרולוגיה ואפילו אוהב אותן. יש בזה איזה משהו. קראתי לא מזמן ספר שמפרט את המזלות לפי איך הם נוצרו וברור שזה נברא על ידי האדם, אבל זה קצת כמו להאמין במין האנושי, בחוויה האנושית האופטימית. בעצם למה קבלה כן וזה לא?".
מה היית בגלגול הקודם?
"דנה אומרת שהייתי כהן במקדש מצרי, אבל משהו בנפש שלי אומר לי שהייתי בחורה זנותית לחלוטין, כזו שכל הכפר מכיר - היה לי גלגול כזה בטוח. כתבתי סיפור על גלגולי נשמות ואני עוזב רגע את השואה, אבל רק אגיד שהייתי בכמה מקומות בחיים שלי שידעתי שהייתי בהם לפני".
איזה ספר, סרט או דיסק מעוררים בך השראה?
"טרילוגיית אושוויץ של פרימו לוי היא משהו שאני חוזר אליו כי היא מתייחסת בצורה אנושית לחלוטין לסיטואציה, מתארת אותה בהומור, בצורה אבסורדית. לכתוב ללא כחל ושרק על עצמך, לכתוב בכנות, בעומק ולדווח לנו מהמעבדה הפסיכית הזו – זה משהו שתופס אותי.
"כל פעם שאני תקוע אני קורא את היינריך היינה - זה מצחיק אותי ואני אוהב את זה. עוד ספר שאני אוהב הוא 'השמיים שבתוכי', שכתבה אתי הילסום. לדעתי זה הספר הכי רוחני שקראתי על אהבה לאל - בלי שום קשר לדת. זה גם ספר שואה. זה ספר שנכתב כמה רחובות מאנה פרנק, ממש באותו זמן והוא יומן של אישה שרוצה להיות סופרת, אבל מבינה שהיא כבר לא תהיה".
יש אלוהים?
"כן, כי האופציה האחרת מפחידה אותי. זו לא תמיד היתה התחושה שלי. זה משהו שהלך והתחזק אצלי מתוך הבנה שהאופציה השנייה גרועה יותר. אני בוחר להאמין, בוחר להאמין בטוב. זו הבחירה הכי חשובה שיש, הבחירה בשכר ובעונש, במשמעות של מה שאתה עושה. אני פשוט לא משתחרר מהתחושה של שיפוט מלמעלה ואני הכי מקנא בדתיים כי הם המחוברים האמיתיים".
מה זאת אומרת?
"כמו שמצלמה נותנת לך תחושה של כוח, שיש מישהו שרואה אותך – ככה דתיים מרגישים במקום הכי עמוק שלהם. יש להם תחושה מוארת כזו, שכל הזמן משהו רואה אותם. אני מרגיש שהאויב הכי גדול שלנו הוא הספק. הוא מה שעושה אותנו אומנים, אבל אלמלא הספק היו לי עוד 5 סדרות ועוד 3 ספרים".
מתי לאחרונה היה לך דיבור עם אלוהים?
"לפני כמה לילות. למה? כי הרגשתי שדברים מחליקים לי מהידיים, שעניינים חומקים לי מבין האצבעות ושאני צריך עזרה. אנחנו חיים בתקופה בה צריך להצטיין בכל תחום: כבן זוג, כאבא, ככותב, כמאהב וזו תחושה לא פשוטה. שיחות עם אלוהים משחררות את הצורך הטיפשי בלהצטיין".
אם היית יכול לבקש בקשה אחת מאלוהים, מה היא הייתה?
"חוץ מעזרה בשכר הדירה ובמזונות? הייתי אומר לו לעיין בשאלת גיבור העל".
>> שאלון רוח עם אושרי כהן: "ברגע שאני משיג משהו אני רוצה כבר את הדבר הבא"