גם אם הוא כבר חצה את גיל ארבעים, גבר הניו אייג' אוהב את הנשים שלו זקורות חזה ונטולות הבהובי חופה בעיניים. ככל שאת יותר רחוקה מדיבורים על התמסדות, כך את יותר נחשקת בעיניו. הוא מודע לכך שהוא פתטי ושהוא צריך קשר עמוק יותר, אבל בסופו של דבר מה שמנצח הוא החיבור בין הצורך להיות בלתי תלוי, ובין הזקפה שגם היא רוצה להיות בלתי תלויה. ונכון, התיאור הזה עשוי להיות רלוונטי ביחס לרוב הגברים, אבל גבר הניו-אייג' הוא מקרה קיצוני. אם יש ערך אחד ויחיד שמקודש בעיניו יותר מהכל, זה החופש שלו.
אחרי שנים של חיים בגפו, בלתי תלוי כלכלית, חופשי לזרום, להשתקע או להמשיך לנדוד לפי גחמות הלב ומזג האוויר - הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. הוא רואה בעצמו צעיר לנצח, שריד אחרון לגברים האמיתיים, שונה מכל עלובי הנפש שהשפילו עצמם לעול המשכנתא והילדים. זאת הסיבה לכך שרבים וטובים מצהירים שרכוש זה נטל ומשפחה עוד יותר, וזאת גם הסיבה לכך שחלקם חותכים את צינורית הזרע בגיל צעיר יחסית. הם לא יביאו עוד ילדים לעולם הזה וישתעבדו לנצח לפעוטות זבי חוטם, שבגיל עשרים בין כה וכה ישנאו אותם.
הגברים האלה הם פרויקט למתמידות בלבד, או לאלה שרוצות גם הן לשוטט חופשיות לנצח. לעולם, אבל לעולם, אסור לתת לו תחושה שהוא כבול, וגם אם אתם כבר זמן ארוך ביחד והכל דופק נפלא, מתחת לפני השטח תמיד יש מתח קל: אולי יתפוס אותו איזה רעיון עסקי בג'מייקה, איזו התאהבות ישנה תחזור לפתע לחייו, או שפשוט הצורך להיות לבד, חופשי במרחבים, יגבור על הרצון להתברגן לצידך והוא שוב יעלם לו לערבות אוסטרליה.
איפה מאפסנים שלושה ילדים?
כשפגשתי את ב', היה לי ברור שמדובר ברומן קצר עם עוד גבר שהגיע להפסקה קצרה בארץ עם כרטיס פתוח להודו. אבל אז התברר שהאהבה מנצחת את רישיקש, והוא נשאר. כבר שמונה שנים הוא פה בגופו, אבל נפשו קרועה בין הבית שבנינו ובין החופש האבוד. כשהוא מדבר עם חברים שחזרו מגואה או מקוסטה ריקה, הניצוצות בעיניו אומרים הכל, או לפחות משהו בסגנון "אלוהים, יש איפה לאפסן שלושה ילדים ומשכנתא לכמה שנים?". כשהנסיעה המשפחתית לחו"ל יורדת לכמה חודשים מהפרק, הוא הולך לסדנאות וסופי שבוע בטבע, רוצה להמשיך ללמוד, להחליף מקצוע, לנסוע לסיני, להיות לבד.
אבל מכל אלה, העניין הקשה ביותר בסוגיית החופש של הגבר הניו-אייג'י הוא הצורך שלו להמשיך לפלרטט עם נשים אחרות, להזכיר לעצמו ולעולם שהוא לא באמת כבול ושהליבידו שלו הוא סוס פרא שלא ניתן לאילוף. הפלרטוט הוא השריד האחרון לעצמיות הישנה שלהם, והוא נשמר על ידם בקנאות. העובדה שהם נמשכים לנשים אחרות תהיה עבורם מעין דגל שיונף - לפעמים גבוה יותר, לפעמים נמוך יותר - במערכת היחסים. הם לא יסתירו את חיבתם לנשים מושכות, ואף עשויים לפלרטט עם אחרות בתמימות משועשעת בנוכחות אהובתם.
למרות שאני מחשיבה את עצמי ואת חברותיי כנשים מדרגה נעלה, ברור לי שגם בנו קיים הצורך הקמאי לאחוז בבני הזוג, להאמין שבמקרה שלנו, אשליית הזוגיות הנצחית היא מציאות. אבל כל פלרטוט של הצד השני הוא תזכורת כואבת לכך ששום דבר לא שייך לנו, ושהמיניות של הגבר שאיתנו היא שלו בלבד.
לשמחתי, המילה "נאמנות" כלל לא מופיעה בלקסיקון הזוגיות האישית שלי בהקשר המיני. ויחד עם זאת אני יודעת היטב שהוא לא שייך לי, לא בגופו ולא בנפשו. אם הוא בוחר לחלוק את הקסם שלו עם אחרת, הוא יכול לעשות את זה ורשותי לא רלוונטית לעניין. הבחירה כולה שלו, ואת דעתי הוא מכיר. מכאן הדרך פתוחה בפניו, ואני רק יכולה לקוות שהוא יעשה בחירות שהקשר שלנו יוכל לחיות איתן.
לפעמים זה מדרבן אותי להיות אישה מדהימה יותר עבורו, על מנת שיבחר בי שוב ושוב. לפעמים אני נמלאת חרדה שהצורך שלו בספייס יתורגם לספייס גם ממני. לרוב, אני זוכרת לחיות את הרגע. להודות על החלק שלו בחיי בהווה. לשחרר אותו ואת העתיד המשותף שלנו, מבלי לנסות לאחוז באשליה שהרגשות שאנחנו חולקים עכשיו יישארו זהים בעוצמתם גם בעוד עשר שנים. בינתיים, אני מוצאת שככל שאני משחררת אותו יותר, ככה הוא יותר רוצה לחזור. בינתיים.