מי בא לניו אייג'י?

ב', חבר רווק בן 44 שחי בגואה וחוזר ארצה לחופשות מולדת בכל קיץ, מצליח בכל ביקור ליצור קשר בלתי אמצעי ומדהים עם שלושת ילדי. הוא משעשע אותם כשהם תינוקות ומשכיב לישון כשהם גדולים יותר, בלי להתאמץ בכלל. יש לו את הסבלנות להקשיב לכל הלהג האינסופי שלהם, ולספוג את הצורך המייגע שלהם בהתגוששות ומשחקים פיזיים. כשהתארח אצלנו, הם רצו להעיר אותו בכל בוקר וב', מקסים כדרכו, הרעיף אהבה לכל עבר ומדבר, לא רק עליהם גם על ילדים של חברים אחרים, בגאוות יחידה - כמה הם יפים/חכמים/מצחיקים/מוכשרים. בני השני אפילו התעקש שב' היה אבא שלו פעם. נשבעת שאין סיכוי.

מאז שהכרתי אותו, ב' הכל כך גברי עירסל ברכות ובטבעיות אינסופית עוללים, פטפט ברהיטות עם תינוקות בנות שנה וחצי והתאבק עם גברברים בני שלוש. הוא תמיד מוצא דרך לליבם, בכל גיל ובכל מצב, ולעולם לא יקטר גם כשירצו להתגושש איתו כשהוא באמצע שיחה פילוסופית ארוכה עם אביהם הביולוגי.

זה מה שיפה כל כך בגבר הניו-אייג' - החיים בקהילה (קיבוץ, ישראלים במנאלי – אותו הדבר), הופכים אותו לאב מאמץ מקסים כל כך. הילדים של החברים שלנו זוכים אצל ב' להתיחסות אינטימית עד כדי כך שאני, הפולניה, נמסה מהתפעלות. ולא בגלל שהוא תמיד חיובי כל כך, אלא בגלל שהוא מצליח באמת לאהוב ילדים של אחרים. בזמן שאני מנקה אחריהם ומקללת את הוריהם מתחת לשפם ("מה זה הפינוק הזה, הוא לא יכול לשתות מים? רק מיץ תפוחים עם קצת פטל בכוס זכוכית עם קש?"), ב' חושב שילדים הם יצורים מופלאים ורואה בהם רק את הצדדים המוארים.

הבנים שלי הכי אוהבים את החבר'ה הרווקים שנוחתים אצלנו מדי פעם להתרעננות משפחתית. אותם גברים שעדיין לא התמקמו, אלה שעדיין לא מצאו בית מסודר או אלה שנמצאים על ציר גואה-ישראל, הם החברים האהובים עליהם ביותר. לא, הם אף פעם לא מביאים איתם מתנות, אבל כשהם באים הם תמיד נוכחים, חסרי חשיבות עצמית, פנויים וקשובים. השני שלי תמיד מגייס אותם להקרה נמרצת של סיפורים ואפיית עוגות (!), הבכור מחייב אותם להקשיב ללהג האינסופי שלו והקטנה עושה להם עיניים. אפילו ג', שמדבר אנגלית בלבד, הוא חביב הקהל אצלנו בבית.

אלה הרגעים בהם אני נעמדת בצד, מתמוגגת. מתבוננת במשפחה המחוננת שלי ובאורח הפסיכי שנחת בסלון: זה שלפני כמה שעות רקד ועישן מול הספיקרים, זה שמתרגל יוגה שעתיים בכל בוקר, זה שיודע שכבר לא יהיו לו ילדים משלו, זה שמתגעגע לבן היחיד שלו שהשאיר אי-שם – כל אלה הופכים תוך חמש דקות לבני בית. ובלי שום התחנחנויות ילדותיות ובלי שום משחקים או מתנות הם חודרים ישר לתוך לבם של הילדים שלי, מפיצים חום ואהבה ומביאים את הערב לשיא. למרות שאין שום סיכוי שנצליח במהלכו לשוחח שיחה של מבוגרים, כמובן.