מאז שליאונרדו דיקפריו צלל אל המוות הרווחי ביותר שידע הקולנוע בסרט "טיטאניק", העולם חיכה בקוצר רוח לבמאי ג'יימס קמרון, שהבטיח לייצר לנו סרט חלל עתידני. סרט שלא יהיה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, שיפיל אותנו מכיסאות הקולנוע הרכים, שישנה סדרי עולם. בסופו של דבר, מה קיבלנו חוץ מאפקטים מדהימים? דברים די עתיקים - שבט אינדיאני בתחפושת של חייזרים כחולים ומסר מוכר, גם אם ממכר, של "חזרה לטבע".
כשמנסים להבין את סוד הקסם של אווטאר, תהיה זו טעות להתייחס רק לאפקטים המלהיבים ולהתעלם מהעובדה שבמרכזו של הסרט שמתיימר לשנות את פני הקולנוע עומדים למעשה מסרים ניו אייג'ים כבדים. אם לסכם שלוש שעות ושלושה מימדים בשלוש שורות - בני שבט הנאווי, שחיים בהרמוניה עם הטבע ומסוגלים להתחבר לחיות ולעצים בהינף צמה, מייצגים את דרך החיים הנכונה והבריאה. את הניכור המודרני לטבע ואת יצר ההרס והשליטה מייצגים - שימו לב לליהוק הגאוני - בני האדם.
אז מה בכל זאת יש באווטאר שמצליח לשגע מיליוני אנשים ברחבי העולם? "אפשר לזהות בתת מודע הקולקטיבי של האנושות תופעה של געגועים עזים לטבע האבוד והקסום", מסבירה ד"ר לילה מור מהמכללה האקדמית בצפת, שחוקרת את הקשר בין קולנוע לרוחניות ומתמחה בקולנוע רוחני במסגרת פוסט הדוקטורט שלה. "ככל שהאנושות מתרחקת מהטבע היא בעצם כמהה לו יותר. אבל, נשאלת השאלה - באיזה טבע מדובר? בטבע אורגני או בטבע כפנטזיה? בטבע ווירטואלי או בטבע חוצני? אלו שאלות שמטרידות את האנושות של המאה ה-21".
התהיות שמעלה ד"ר מור מאתגרות את ההבנה הפשוטה של היצר הניו אייג'י שמתעורר לחיים בעקבות צפייה בסרט. צופים רבים יזדהו עם תיאור הכמיהה לטבע, שעשויה להציף את הנפש במהלך צפייה ביצורים הכחולים מחבקי העצים. אבל אולי כדאי לשאול את עצמנו רגע לאחר מכן – למה בדיוק אנחנו כמהים? האם יתכן שאנחנו מעדיפים לפנטז על חזרה לטבע בעיקר כשאנחנו מרוחים על כסא הקולנוע עם פחית קולה ביד אחת וערימת פופקורן ביד השנייה? אולי אנחנו נמשכים לרעיון ההתאחדות עם הטבע, אבל מעדיפים לשמר אותו כפנטזיה קולנועית בלתי ניתנת למימוש?
החיים זה לא כחול ולבן
האמת היא, שגם מי שענה לשתי השאלות האחרונות בשלילה ומרגיש שהיה רוצה לחיות קצת כמו נאווי גם מחוץ לעולם הקולנוע, עלול למצוא את עצמו מעט חסר אונים אחרי הצפייה בסרט. אווטאר מכניס את הצופים לעולם קסום ואוטופי אבל גם קצת פשטני. זה מעלה את הסיכויים שתעברו חוויה קולנועית מלהיבה, אבל מוריד את הסיכויים שהסרט באמת יטלטל את עולמכם ויתניע תהליך של שינוי ועבודה רוחנית. "החלוקה הדיכוטומית לכחול ולבן (בני הנאווי והאדם הלבן), בדומה לחלוקה המוכרת של אדום ולבן (האינדיאני והאדם הלבן) או שחור ולבן (הנגרו והאדם הלבן), כמו גם החלוקה הברורה לטובים ורעים, היא אחת מנקודות התורפה של הסרט", טוענת ד"ר מור. "היא נובעת מתפיסת העולם שבעצם מנחה את העלילה כולה, תפיסה שלא מאפשרת התרחשות של סינתזה אמיתית ואותנטית בין בני האדם, שלומדים להסתדר ביקום בלי הטבע, ובין בני שבט הנאווי שחיים בהרמוניה עם הטבע והיקום". אחרי הכל, נסו להיזכר בעלילה - בני האדם בעצם לא יכולים לחיות על פנדורה החלומית בלי להפוך לבני כלאיים או לאבד את זהותם האנושית ולהפוך למשהו אחר.
ד"ר מור מספרת שהדיסהרמוניה שהסרט יוצר קיבלה ביטוי בדיווחים שהגיעו מארצות הברית, לפיהם צפייה באווטאר גרמה לצופים רבים לחוש דיכאון. "אנשים מרגישים שהם היו שם, נגעו בפנטזיה, ואז יצאו מאולם הקולנוע ונשארו עם געגועים למשהו שלא יוכלו להשיג, מה שיצר במקרים מסוימים תחושה של חוסר תקווה".
גם "אווטאר" קשור לסקס
יתכן שניסיון להעביר את הדיון בסרט מהמימד הרוחני לזה הנפשי, ולתרגם את מושגי הניו אייג' השמאניים לשפה פסיכולוגית, עשוי להפוך את הסרט לרלוונטי יותר לאדם הפרטי. זיגמונד פרויד התייחס, בהקשרים קצת אחרים, אל אותו געגוע לא ממומש לתחושת הרמוניה עם הטבע. "פרויד מדבר על החוויה האוקיינית של העובר בבטן וזמן קצר אחרי שהוא נולד, כשהוא עדיין לא מבחין בין אמו לעצמו. החוויה הזו מתוארת כחוויה של אקסטזה", מסבירה ליה נאור, עובדת סוציאלית שמטפלת באמצעות יציאה לטבע בשיטת ה"טבע תרפיה". "אחר כך באה ההפרדה ומביאה איתה כאב גדול. מאז אנחנו מנסים כל הזמן לחפש חוויה של אחדות. לכן, למשל, אנחנו עסוקים כל הזמן ביחסי מין. אנחנו כמהים לרגע הזה שבו מתרחשת התמוססות של האגו ונוצרת אחדות עם מישהו או משהו אחר. בכל הדורות מיסטיקנים, אנשי דת ורוח חיפשו מתכונים כדי להגיע לחוויה האחדותית הזו שנפש האדם תמיד שואפת אליה, על ידי תפילות, טקסים או מדיטציה".
זה מסביר אולי מה גורם לנו לקנא כל כך בנאווי - הם לא צריכים לעבוד קשה כדי להשיג את החיבור ואת האחדות שאנחנו מייחלים לה מאז הינקות, משום שעבורם החיבור הוא פיזי ומוחשי מאד – צמה אל צמה, צמה אל עץ, צמה אל אמא אדמה.
"כשאתה מרשה לעצמך להיכנס לטבע ולתוך המחזוריות, אתה חש אותה אקסטזה שעליה פרויד דיבר". אומרת נאור. "אמא אדמה תמיד מקבלת אותנו. בטבע אנחנו אף פעם לא בנפרדות, יש שם חוויה של הכלה, לא משנה מי אני ומה אני". עד שיקום לנו מעצב-שיער-רוחני שיצליח לחשוף את קצוות החיבור שלנו בקצה הקוקו, נצטרך כנראה להתפלל ולעמול על החיבור העמוק הזה אל האחר ואל הסביבה בכללותה. מסתמן שבכל זאת יום חופש מהעבודה ויציאה אל לטבע יכולים להיות התחלה טובה.