אומרים שלפעמים, רק כדי להיות לגמרי סגורים על עצמנו, צריך פשוט להתנתק מכל מה שאנחנו מכירים ויודעים ולנסות משהו אחר, חדש, מרגש – ולו סתם בשביל לראות מה עוד יש שם בחוץ והאם זה מתאים לנו או לא. העיתונאי היהודי בנימין כהן, בן לרב אורתודוקסי מאטלנטה, אימץ לעצמו את הגישה הזו ואפילו לקח אותה צעד אחד רחוק יותר. הוא לא סתם החליף ספר או ניסה טעם חדש של יוגורט - האיש החליט להוריד את הכיפה, לשים על עצמו דת חדשה לחלוטין ולראות איך זה יושב עליו. הוא החליט להתנצר, להמיר את דת משה וישראל בדת ישו והאפיפיור.
בנימין בילה שנה שלמה של נדודים בין כנסיות נוצריות, במהלכה שר עם מקהלות גוספל בכנסיה בפטיסטית שחורה, בילה את ימי ראשון במיסה עם מאמינים נוצרים ואפילו העז לטעום מלחם הקודש. את כל מה שעבר עליו בנבכי העולם הנוצרי תיעד בספר "My Jesus Year", שהוא ספק יומן מסע רוחני ספק משימה אנתרופולוגית. הספר שלו מתאר, בצורה די משעשעת ומצחיקה, את ההתבגרות הרוחנית שעברה עליו וכן, גם את רגשות האשם שהוא חש על זה שהוא, למעשה, 'רועה בשדות זרים'.
וואו, השרימפ הזה נראה ממש טעים
המסע של כהן בן ה-33 התחיל ביום בו הוא חש שהוא כבר לא כזה מתלהב מהיהדות. בכל פעם שהביט בחלון וראה כנסיות מכל עבר, הוא לא יכול היה שלא לחשוב איך זה להיות נוצרי, או במילים אחרות - מה הם עושים שם שנראה כל כך כיפי? החיים כנוצרי, לפחות מבחוץ, נראו הרבה יותר קלים: כשהוא שמר שבת, שכניו שיחקו בייסבול. כשהוא שמר כשרות, הם אכלו בייקון וצ'יזבורגר. וכשהוא אמר ברכה אחרי שימוש בשירותים, הם פשוט שטפו ידיים. "לטוב ולרע, עול הדת שלי מוטל עליי לעולמים", הוא כותב.
תחושת המחנק של כהן רק הלכה והתחזקה עד שבסופו של דבר הוא חש מותש מכל הריטואלים והחוקים הכובלים של היהדות. "איזה מין דת מקדשת את הפרטים הקטנים על פני הדברים המשמעותיים באמת?", הוא שואל ברטוריות. "אל תבינו אותי לא נכון. ישנה גאונות ויופי באמונה, אך עדיין לא מצאתי אותם". אז כדי לנסות ולמצוא את המשמעות הזו, הוא החליט לעשות מעשה ולהיעזר בישו הצלוב. ומכיוון שכהן הוא בכל זאת איש מאמין, אמין ונאמן, הוא החליט להיות ישיר, להיפגש עם כמה רבנים ולבשר להם על כוונות העריקה שלו. באופן די מפתיע, קיבל כהן רשות רשמית לפקוד את הכנסייה ולצאת לדרך. וזה בדיוק מה שעשה.
ישו אכן כוכב עליון
הספר, שיצא לאור באוקטובר השנה, נפתח בסצנה המתארת ביקור של כהן בכנסיית ענק באטלנטה, שם מצא עצמו יהודי יחיד בין 50 אלף מאמינים נוצרים שחורים. תוך כדי שיטוט אקראי הבחין כהן בדמותו מוקרנת על קיר ענק בקבלת הפנים, וחשב: "אלוהים, סלח לי". זו רק ההתחלה. במהלך החיפוש הרוחני הוא מצא את עצמו במקומות לא לגמרי צפויים: הוא התפרע עם קהל משולהב בהופעה של להקת רוק נוצרית, ביקר אצל מומר פוטנציאלי עם שני מיסיונרים מורמונים, הלך לתחרות היאבקות נוצרית ואף נכח במקום מפגש של אחוות הנוצרים הלבנים הגזענית - הקו קלוקס קלאן.
ואז התחיל כהן לגלות, לאט אבל בטוח, גם את הטוב וגם את הרע שבנצרות – ממגה-כנסיות ודת ממוסחרת ועד למאמינים האמיתיים ששמים את כל מבטחם בדת באמונה שלמה. "הוא אף פעם לא חיפש את ישו, אבל ניסה להבין מה הופך נוצרים לרוחניים נלהבים וקנאים יותר", כתב הבלוגר בראד גרינברג בביקורת על הספר. הספר, כך טוען כהן, לא מפחית מכבודה של הנצרות ולא מתייחס לדת בהתנשאות - "אני מסתכל על הספר כמכתב אהבה לנוצרים".
באתי, ראיתי, חזרתי לבית הכנסת
אלא שבסופו של דבר, מכתב האהבה הזה הפך למכתב פרידה: בתום השנה הנוצרית שעבר הכריז כהן כי הוא כעת, ובלי שום צל של ספק, יהודי. הוא מספר שחווה סוג של לידה מחדש והשתמש בהבנה המחודשת שלו את הנצרות - כדי להבין טוב יותר את האמונה האישית שלו ואת היחסים עם אלוהים. "יצאתי מחוץ לטווח הנוחות שלי, הסתובבתי עם אנשים אחרים וזה נתן לי פרספקטיבה חדשה", הוא כותב. "חזרתי לדת מחוזק", אמר בראיון לרשת CNN, "מי היה חושב ששהייה בקרבת ישו תהפוך אותי ליהודי טוב יותר".
בסוף הספר מודה כהן לישו על ששינה את חייו והפיח חיים חדשים באמונה שלו: "תודה, ישו, שהפכת אותי לפחות ציני. תודה שלימדת אותי שאפשר להתפלל בכל מיני דרכים, בשפות רבות, ושאלוהים מקשיב בכל מקרה. תודה על בתי כנסת קטנים, על כנסיות גדולות, מקהלות גוספל, תודה על החגים, תודה על הכרת התודה, תודה על חולי ובריאות, על הכאה על חטא, על השיעורים שנלמדים לאור מוות ואובדן. ויותר מכל, תודה על הלידה מחדש".