זיכרון היא תכונה עם קונוטציה גברית. לראיה, שורש המילה: ז.כ.ר. תירגעו פמיניסטיות יקרות שלי, לפני שאתן יושבות עליי ומוחצות את גולגולתי הרגישה - כוונתי אינה שגברים הם בעלי זיכרון טוב יותר מנשים בגלל מבנה מוחם הייחודי, אלא שמטפורית זיכרון מכיל ארכיטיפים גבריים - פיזיים, קטגוריים, יצריים, כמו הגברים של פעם, כמו שמעון ולוי ששחטו את בני שכם מאחר ולא יכלו לסבול את זיכרון האונס של אחותם דינה.
חוכמת הקבלה חילקה את עולם הרוח לזכרי ונקבי. הנקבה מסמלת את הצד הרחום והסלחני, צד החסד, ואילו הזכר את הצד הקשוח והאכזרי, צד הדין(ה). הגאולה תתרחש באמצעות הזיווג האלוהי בין הזכרי לנקבי שישפיע מטובו על העולם הגשמי. על פי הקבלה רק אז תתרחש הסינתזה המיוחלת בין הזיכרון הזכרי היצרי והמחוספס, והזיכרון הנקבי, המכיל והרחום.
פרשת השבוע "כי תצא" עוסקת בשני סוגי זיכרונות אלו. בצד האחד מצוי הזיכרון הזכרי והנקמני: "זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך את הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע", ובהמשך "מחה תמחה את זכר עמלק, מתחת לשמיים לא תשכח" (כ"ה, י"ז-י"ט). אלוהים שוב מוכיח שהוא אל נקמות, ששומר ונוטר את זיכרון העמלקים המרושעים שניצלו את חולשתם של העברים כעם של עבדים, וזינבו בהם במדבר כמו עוף דורס המשחר לפתחה של חיה פצועה הנאבקת על חייה בכוחותיה האחרונים.
ואילו בצד שני של הזיכרון מצוי האלוהים הרחמן, אלוהים הנקבי: "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוהיך משם על כן אני מצווך לעשות את הדבר הזה" (כ"ד, י"ח). חשוב להדגיש כי אינני מבטל את דבריו של האל בדבר מחיקת זכר עמלק, אלא רק מדגיש כי הרעיון העומד מאחורי המצווה לא היה שלם אילולא הייתה מתקיימת לצידו המצווה לזכור את הגר והיתום. שניהם כרוכים אחד בשני והאחד לא יכול בלי האחר.
מתאוששים מהשריפה באיקאה?
הסינתזה בין צד הדין לצד הרחמים מגולמת בשלמותה בזיכרונותיו של האל, אך לצערי בקרב הישראלים, נכון להיום, היא עדיין רחוקה מאוד מלהתקיים. השבוע הוכיחו אזרחי ישראל שגם להם יש שני סוגי זיכרונות, והפעם זיכרונות שנגזרים מהתרבות הכלכלית החזירית.
הזיכרון הראשון מתגלם בדמותם של מאות אזרחים ישראלים שנדחסו השבוע לחנות הרהיטים החדשה "קיקה". אותם ישראלים כנראה לא יכלו לשאת יותר את הזיכרון הצורב של השריפה הנוראית שהתרחשה ב"איקאה" לפני פחות משנה. "אוי", הם קוננו בלילות טרופי שינה, "איפה נקנה עכשיו ספת עור בעיצוב אליפטי עם רגלי ניקל בגימור מעוגל?". הזיכרון הנורא ההוא לא עזב אותם. הם הלכו לישון איתו במיטת עץ המהגוני המקורי שלהם, והתעוררו איתו בבוקר מכוסי זיעה קרה. ובהערת ביניים - אני לא יודע מה איתכם, אבל לי אישית המראה של יהודים נכנסים בטור למחסן אוסטרי גרם לצמרמורת קלה בגב.
הזיכרון השני, לעומת זאת, מתגלם באותם ישראלים שהתרבות הכלכלית החזירית דווקא חרטה בהם זיכרונות אחרים, זיכרונות של חוסר צדק, של אי שוויון ושל עוול חברתי מתמשך. הם, לשמחתי הרבה, היו קצת יותר ממאות. הם היו מאות אלפים שפסעו במוצאי שבת בשדרות אבן גבירול בסדר מופתי, באירוע שהיה אות ומופת לדמוקרטיה נאורה ומוסרית (ההפגנה בה נעצרו השבוע 40 מוחים לא מייצגת בעיני את ההמון שצבא במוצ"ש את רחובות תל אביב).
ועכשיו תגידו לי אתם - איזה זיכרון הייתם מעדיפים למחות?