רבי עקיבא היה מודאג. הכלדיים (חוזי עתידות נכריים) היו משוכנעים שבתו תמות ביום בו תתחתן, לאחר שבחנו בדקדוק את המפה האסטרולוגית שלה. אמנם ידוע שבני ישראל נמצאים מעל המזל, אבל זה תמיד תלוי במעשיהם.
הגיע יום החתונה, והדאגה לא משה מלבו של רבי עקיבא. אבל הוא העדיף לקוות לטוב, והשתדל לשמוח כמו כולם. בסופו של דבר האירוע נגמר בשלום, כל אחד התפזר לביתו אחרי המנה האחרונה, וגם הכלה הטרייה הלכה לביתה עם הבעל הטרי. אבל אז משהו קרה, בשעות הקטנות של הלילה:
קצת לפני שהלכה הכלה לישון היא הסירה מראשה את המכבנה (מן תכשיט לשיער האישה), נעצה אותו כהרגלה בסדק שבקיר, ומחמת החושך לא ראתה שבכך היא למעשה הורגת נחש ש"המתין" לה בסדק. רק בבוקר היא ראתה את הנחש המת, והזדעזעה כמובן.
בבוקר בא רבי עקיבא המודאג על מנת לראות האם הכל בסדר ואכן, כפי שקיווה, לא קרה כלום לבתו. משראה את הנחש המת ואת בתו המפוחדת, שאל אותה מה קרה, והאם זכור לה שעשתה יום קודם לכן איזושהי מצווה משמעותית. ענתה לו "בערב החתונה בא עני, קרא בפתח, והיה כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו. קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי, ונתתיה לו". אמר לה ר' עקיבא "מצווה עשית!", ומתוך זה דרש לאחר מכן כי צדקה תציל ממוות ולא ממיתה משונה - אלא ממיתה עצמה. כלומר, למרות שבגורל של בתו היה כתוב שבליל כלולותיה היא תמות - היא שינתה את המציאות על ידי מעשה טוב שעשתה, בכך שהגישה לעני את המנה שלה.
הסיפור אמנם מלמד על כך שניתן לשנות גזירות על ידי מצוות ומעשים טובים, אבל אם מנסים לשנות גזירות סתם על ידי ניסיון להתחמק מהן - זה לא ממש עוזר, כפי שממחיש הסיפור בגמרא, מסכת סוכה נ"ג.
שלמה המלך, שהיה כידוע בעל כוחות מופלאים ברמות רוחניות גבוהות, ראה יום אחד את מלאך המוות מחוץ לארמונו. מאחר ומלאך המוות נראה עצוב, שלמה שאל אותו מדוע הוא נראה כך. "אני צריך לקחת את נשמות שני הסופרים שבחצרך, אליחרף ואחיה", סיפר, "אבל אני לא מצליח לעשות את זה כרגע". מה עשה שלמה? ניסה למלט את שני אנשי חצרו מגורל זה, אבל לא על ידי מצוות ומעשים טובים אלא על ידי בריחה לעיר לוז.
באותה תקופה, בה הניסים היו גלויים יותר ולא היה הסתר פנים מצד אלוהים, העיר לוז הייתה מקום בו לא מתים כלל. כשמישהו מתושבי העיר הזדקן מאוד וקץ בחייו, הוא היה יוצא מחוץ לחומות לוז, ורק שם מלאך המוות היה לוקח את נשמתו. ובכן, סופרי המלך הובהלו מיד לכיוון העיר ההיא, בהוראת המלך שלמה, אולם בדיוק כשהגיעו מחוץ לחומות העיר - בא מלאך המוות ונטל את נשמתם.
יום למחרת ראה שלמה המלך את מלאך המוות מחוץ לארמונו שמח ועליז. הוא שאל לפשר השמחה, ומלאך המוות ענה שכבר לקח את נשמת שני סופריו. הוא הסביר שב"כרטיס המוות" של שני הסופרים צוינו כמובן השמות, התאריך המדויק - ומקום המוות. כשראה שבאותם כרטיסים כתוב "מחוץ לשערי העיר לוז", היה עצוב כי לא ידע כיצד להביא אותם לאותו מקום. "אלא שקצת אחרי שדיברתי איתך אתמול", אמר, "אותם סופרים הגיעו לשם, וכך יכולתי לבצע את משימתי ללא בעיה כלל וכלל".
סיפור לשבת: המשבר הכלכלי מכה בכולם, כך גם אתם יכולים למצוא את עצמכם למטה