ימים ספורים לפני יום כיפור, וכולנו כבר מתכננים את הסליחות שלנו (או איך להתחמק מהן), אבל ליהודים אין מונופול על הסליחה. נכון, דתות אחרות לא מתעקשות על צום ובטח לא על נסיעה באופניים על הכביש, אבל גם הן רואות במחילה על חטאים מרכיב חשוב ברוחניות של המאמינים. חלק מהדתות מדברות על בקשת סליחה מישות עליונה, אחרות מדגישות סליחה בין אדם לחברו. רוצים לראות אם משתלם לכם לעבור קבוצה? קראו איך נדרשים לכפר בכל דת.
בודהיזם - עניין של קארמה
הבודהיזם לא מאמין בשופט חיצוני, אלא בעיקרון הקארמה. כל מעשה מותיר בתודעה משקע או חותם, שבהכרח יוביל לתוצאות כלשהן בעתיד. מעשה טוב יוביל להתרחשות חיובית בעתיד, ומעשה פוגע יוביל לחוויות חיוביות פחות. לכן, על פי הפילוסופיה, כשאנו עושים מעשה פוגעני וזורעים זרע לסבל עתידי - עלינו לעשות מיד מעשה כדי לשנות זאת.
ישנם ארבעה עקרונות או כוחות על פיהם יש לפעול: ראשית, עלינו להביע חרטה אמיתית. אין טעם לטהר את התודעה ממעשה כלשהו, אם יש לנו כוונה לחזור עליו. שנית, צריכה להיות הבטחה להתמיד ולנסות להימנע מהמעשה בעתיד. הכוח השלישי הוא כוח החסות: עלינו למצוא מקלט (refuge) בדהרמה ובשימוש בשיטות הבודהה כדי להימנע מפגיעה באחרים. הרביעי הוא ההכרח לעשות מעשה כדי להחזיר לנפגע את שאבד לו או לפצות אותו.
מה עושים: על פי הדין הטיבטי, יש לבצע תרגולי מדיטציה מפורטים לטיהור התודעה מהמעשים הפוגעניים. מכיוון שלפעמים אין אפשרות לבקש סליחה, למשל כאשר מי שפגענו בו כבר לא מצוי בחיים, או שעשינו מעשים רעים שאנו לא מודעים להם וגם אותם מבקשים לטהר, טיהור התודעה באמצעות התרגולים לא מוגבל רק למעשים ספציפיים. באמצעות תרגילים מדיטטיביים וחזרה על מנטרות מסוימות, אנו מבקשים סליחה גם באופן כללי על כל חטאנו. את התרגול המדיטטיבי יש להשתדל לבצע כמה פעמים במשך השנה והוא כולל, בין היתר, תרגולים המשלבים השתטחויות או צום.
הצד הסולח: החישוב הבודהיסטי הקשור לצד הסולח הוא פרקטי ואפילו אגואיסטי. כשמישהו נפגע ממעשה כלשהו, אם הוא ממשיך לנטור טינה, לבעבע ולרתוח, הוא רק מגדיל את הפגיעה בעצמו. הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא "לשחרר" עוד מראש, גם אם עוד לא ביקשו ממך סליחה.
אסלאם – עושים סולחה
אסלאם, כמו ביהדות, יש הפרדה בין בקשת סליחה מחבר ובקשת סליחה מהאל.
מה עושים: בכל הקשור לבקשת סליחה מהאל - על פי האסלאם, על בן האדם להתחרט, להכיר בחטא, להתוודות עליו ולהחליט שמכאן ואילך, הוא לא ישוב עליו. בדומה ליום הכיפורים, לאירוע החג' (העלייה לרגל למכה) מרכיב של כפרה על חטאים. על פי התורה שבעל פה, מי ששב בתשובה מלאה במהלך החג', הוא כמו מי שיצא מרחם אמו - ולד בן יומו, נקי וטהור מחטאים.
באשר ליחסים בין אדם וחברו, כאן הדברים מעט יותר מורכבים. אם מדובר במישהו ששייך לדת האסלאם, קיים מנגנון דומה במהותו ליהדות, של תשובה ופיצויים על נזקים, שיכול לבוא כחלק מטקס הסולחה. האדם הפגוע חייב לצאת מהטקס בתחושה שכבודו הושב לו ושהמצב הושב לקדמותו. תיקון בהיבט החומרי הוא המפתח לתיקון בהיבט הנפשי.
אם מדובר, לעומת זאת, באדם שאינו נמנה על דת האסלאם, ההתייחסות מעט יותר בעייתית. באסלאם, מי שנמצא מחוץ לדת חייב להתאסלם וזהו המצב הנכון, הטבעי והאולטימטיבי. לכן, עצם ההסתכלות על הזר היא אחרת. במקרה כזה, כאשר אין יכולת להשתלט על אחרים ולכפות עליהם את הדת, אפשר לחיות יחד תחת כנפי האסלאם, בהסדר שהוא במהותו זמני, משום שהאינטרס הוא לחיות חיים מסודרים. המוסלמי יידע לחיות גם עם בני דתות אחרות, כל עוד הם חיים בשלום ובשלווה.
איך עושים: גם באיסלם יש מועדים מיוחדים לבקשת סליחה וכפרה: חג הקורבן (עיד אל-אדחה) קשור לביקור קרובים וסגירת חשבונות. צום הרמדאן עצמו קשור יותר בהתחזקות מול האל, אבל בעיד אל פיטר - חג הפסקת הצום, מושם דגש רב על האחדות המשפחתית.
באסלאם ניתן למצוא גם תפילות רשות בו האדם מתוודה על חטאיו. עם זאת, על פי האסלאם, הווידוי לא נעשה בקול כמו בנצרות, מחשש שהמאמינים יפחדו להתוודות.
אין על מה לסלוח - טאואיזם וקונפוציוניזם
הדאואיסטים לא סולחים במובן הפשטני כיוון שהם אינם "מחשיבים" קשרים בין בני אדם. הם מתנגדים לאבחנות או חלוקות ורואים את התמונה הגדולה בלבד. בני האדם הם חלק מהאחדות הבלתי ניתנת לחלוקה, הם בלתי נפרדים מן הזרימה הטבעית. לכן, לכאורה, אין מקום להיעלב מבני אדם ואין מקום לסלוח על שום דבר.
עם זאת, ניתן למצוא בכתובים כמה עדויות לאלמנטים של סליחה. במקרה אחד, מסופר על ג'והנסה וחויישה שתמיד היו מתווכחים ביניהם. בפעם אחת, ג'והנסה עבר ליד הקבר של חויישה עם תלמידים, וכשנשאל מדוע הוא עצוב, ענה להם כי אין לו יותר רע לשיחה. כלומר, למרות היריבות, יש כאן מקום לסליחה בין אדם לחברו. בדוגמה אחרת מן הפרק השישי של ג'והנסה, מתוארים ארבעה חברים, כולם פגועים, לקויים ונכים. למרות זאת, הארבעה סולחים לשמים ולטבע, שפועל בזרם בלתי פוסק של שינוי. הם מקבלים את הדין ואומרים: "איזה יופי, אנו חלק ממעגל התמורות".
הקונפוציוניזם מתמקד בסדר האנושי-חברתי וביחסים בין אדם וחברו. בכתובים אין עדויות לדיונים פילוסופיים רחבים באשר למהות הסליחה. עם זאת, בספר הכללים של הדת, מסופר על רוחב הלב של השליט ומתואר מלך שאינה דמות חיובית, המעוניין אך ורק ברווח לעצמו, ובכל זאת ההתייחסות אליו סלחנית – נאמר כי הצליח לחוס על חייו של פר שהובל לטבח והורה להחליף אותו בחיה אחרת.
נצרות – האדם כיצור חוטא
על פי הנצרות, יש להימצא בתהליך מתמיד של חרטה וסליחה. התפיסה הבסיסית של האדם היא מלכתחילה כייצור חוטא כלפי האל, ולכן יש צורך לכפר כל העת ולבקש סליחה ורחמים.
מה עושים: אחד מהסקרמנטים (הטקסים) של הנצרות הקתולית מכיל בתוכו את מרכיב החרטה - penance - וידוי (גם על חטאים בתחום שבין אדם וחברו וגם כנגד האל), ובעקבות זאת עונש ומחילה על חטאים.
איך עושים: הסקרמנט מכיל שלושה חלקים: הראשון הוא התכווצות הלב, תחושה של חרטה על המעשים הרעים. השני כולל הליכה לכומר לווידוי. הכומר, בשם ישו, מטיל על המתוודה עונש שכולל בדרך כלל תפילה, צום או עלייה לרגל. המרכיב השלישי הוא מחילה על העוונות. יחד עם זאת, הכומר לא יכול למחול למתוודה על חטאים חמורים מאד, כמו רצח.
על פי הנצרות הפרוטסטנטית, אין סקרמנט או אקט מסוים של חרטה. המאמין מצוי במצב מתמיד של חרטה וניסיון לכפרה. הווידוי נעשה בפרטיות ולא באמצעות מתווך, וגם אין קדושים שיתפללו למען המאמין ויבקשו הקלה בעונש. במהות הנצרות הפרוטסטנטית קיים רעיון של גזירה קדומה. אנו נבחרנו לחסד או דיראון עוד בטרם הולדתנו, ויכולתנו להשפיע על כך היא קטנה מאד.
מה קורה למי שלא מתחרט? ביום מותו הוא יעמוד בפני השופט, יישפט על כל חטאיו, וייקבע אם ילך לגן עדן או גהנום. בנצרות הקתולית, קיים גם מושג הפרגטוריום, ולפיו בעולם הבא ניתנת האפשרות לכפר על המעשים הרעים לפני יום הדין האחרון.
יהדות – על כף המאזניים
רעיון הסליחה הבסיסי מופיע במקרא, וקשור במצוות שילוח שעיר לעזאזל, הטקס המרכזי של יום הכיפורים בבית המקדש. כפי שמתואר בספר ויקרא, היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח.
במשנה ערכו חז"ל שינוי משמעותי, וקבעו כי יום הכיפורים מכפר אל חטאים בין אדם למקום, אך לא על חטאים שבין אדם לחברו, משום שעל הפוגע לרצות ולפצות את הנפגע. חז"ל תלו את הכפרה הפולחנית בתהליכי סליחה בין-אישיים. היהדות, במידה רבה, התעצבה לאור התפיסה הזו.
הרמב"ם ב"משנה תורה" הרחיב את המושגים של חז"ל וחידד עוד יותר את העיקרון לפיו קבלת הסליחה מותנית בבקשת סליחה של אדם וחברו, ובכוונה אמיתית של הפוגע לא לחזור ולבצע את אותם המעשים. קיים גם קשר עוצמתי בין ראש השנה ויום הכיפורים, שהודגש על ידי חז"ל - הקשר שבין עיקרון הסליחה וההתחלה החדשה.
מה עושים: העוון עומד לחובתו של אדם. על פי האמונה, בראש השנה נפתח ספר החיים בו דן אלוהים את בני האדם. ההחלטה מתקבלת ביום הכיפורים – חלוקה לצדיקים, בינוניים ורשעים. המאזן בין מעשים טובים ורעים מתנהל בפנקס שמימי. במהלך יום הכיפורים מבקש האדם סליחה מאלוהיו על חטאים כנגדו. בקשת הסליחה נועדה לשחרר את האדם מכל תחושה של אשמה שהוא צבר במהלך השנה. אם אין חרטה על המעשים, יוטו המאזניים לצד השלילי.
איך עושים: התפילות הן ביטוי לסליחה וכפרה, והן מהוות תחליף לקורבנות הכפרה שהיו נהוגים בתקופת בית המקדש. אך התפילות לאלוהים לא מהוות תחליף לבקשת סליחה מחבר. על פי ההלכה, על אדם לבקש מאדם בו פגע מחילה ולחזור על כך כמה פעמים. הרעיון הוא לרצות את האדם עד כמה שניתן.
>> חגי תשרי: מדריך לחילוני האבוד
השתתפו בהכנת הכתבה: בועז עמיחי, דוקטורנט לבודהיזם באוניברסיטת תל אביב; ד"ר גדי ישי, החוג ללימודי מזרח אסיה, האוניברסיטה העברית; ד"ר מדרכי קידר, המחלקה לערבית, וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר אילן; ד"ר שרון רובק, החוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית; ד"ר רון מרגולין, המגמה לפילוסופיה יהודית, אוניברסיטת תל אביב.