המילה "אנימציה" מקפיצה אותנו ישר לסרטים מצוירים, וולט דיסני או משחקי מחשב, לחוויות של שמחה ושעשוע. אבל בשביל לירן קפל ויעל דקל אנימציה היא דרך לספר סיפור, גם אם מדובר בסיפור שואה. במסגרת לימודי האנימציה במכללת ספיר, קפל ודקל החליטו להציג בפרויקט הגמר שלהן את סיפור החיים המיוחד של סבתה של קפל, והכל באמצעות בובות וציורים.
ניושה, סבתה של קפל, ששמה הפך במרוצת השנים לנעמי, הייתה בת עשר כשעזבה עם אמה את ורשה. הן הצליחו לברוח מהגטו לכפר ונגרוב, שם הצליחו להסתדר לתקופה. האם עבדה בכפר, הבת התלוותה אליה ואף החלה לעבוד גם היא. כל זה החזיק מעמד עד שהגרמנים הגיעו גם לוונגרוב. נושה ואמה התחבאו עם יהודים אחרים בעליית גג, שם הצליחו להחזיק מעמד כמה ימים.
אבל אז אחד התושבים אחד התושבים העלה איתו לעליית הגג סיר מלא תפוחי אדמה, נפל בטעות וכך חשף את מקום המחבוא. הנאצים תפסו ולקחו את כל היהודים שהסתתרו בעליית הגג – את כולם למעט ניושה. היא הצליחה להתחמק ולהגיע לחדר שלה, ושם ראתה בפעם האחרונה את אמה. האם ראתה אותה מבעד לחלון וסימנה לה להתחבא. כיאה לילדה, ניושה התחבאה מתחת לשמיכה, לא מחבוא מתוחכם מדי, אך הגרמני שנכנס לחדר החליט לחוס על חייה ועזב אותה לנפשה.
בתוך הסיפור הזה מתחבא סיפור קטן נוסף, שקפל ודקל החליטו להפוך למוטיב עיקרי בסרט שיצרו, "ניושה". בבריחה מוורשה לכפר, ניושה הייתה יחפה וסבלה מפצעים רבים בכפות הרגליים. היא עבדה כדי לרכוש לעצמה נעליים, אך הצליחה לבסוף לרכוש רק נעל אחת בלבד. בסרט, היהודי עם תפוחי האדמה הפך לסנדלר עם סיר מלא נעליים, ולאחר שכולם נלקחים על ידי הגרמנים, ניושה מוצאת את הנעל התאומה שלא הספיקה לרכוש, ולוקחת אותה.
"מה שרצינו להעביר בסרט פחות חשוב מהדיוק ההיסטורי של הפרטים", מסבירה קפל, "אלא יותר נושא האמונה. סבתא שלי האמינה שהנעליים שהיא שמה ליד המיטה גרמו לחייל להציל אותה. אלו הדברים הקטנים שאנו נאחזים בהם בסיטואציות כאלה, כמו האהבה של האם, הכוח שהיא נתנה לה ושהנעליים נתנו לה".
הטריילר לסרט:
קפל, בת 28 מגבעת אלה, החליטה להקדיש את פרויקט הגמר שלה לסיפור של סבתה, לאחר שהגיע לידי היומן שהיא כתבה. "קמתי יום אחד בבוקר, נכסתי למחשב וראיתי במייל את העדות שלה, 70 עמודים שסבא שלי שלח לי, והתחלתי לבכות. סבתא שלי נפטרה לפני שש שנים, והיא תמיד סיפרה את הסיפור הזה לי ולאחרים. בכל שנה ביום השואה היא הייתה נוסעת לבתי ספר ולחיילים ומספרת את הסיפור שלה, אבל מעולם לא קראתי את זה כיומן אישי, עם כל הפרטים הקטנים. הבנתי שאני חייבת לעשות מהסיפור שלה סרט, שאני חייבת להפוך את המילים לסוג של מציאות".
דקל, בת 29 מתימורים, הצטרפה לרעיון של קפל, והשתיים החליטו ליצור סרט באמצעות שתי טכניקות. העיקרית נקראת סטופ מושן, והיא מבוססת על בובות אמיתיות וסטים מיניאטוריים שהשתיים בנו בעצמן, ולאחר מכן הן צילמו – 14,000 תמונות סטילס בכל הסרט. הטכניקה הנוספת היא אנימציה קלאסית, כלומר ציורים, ובסרט הזה הם מבטאים חלומות ופנטזיות. הקריינות בסרט היא של ניושה עצמה, והיא נלקחה מארכיון התיעוד שהקימה קרן השואה של סטיבן שפילברג. בנוסף, משולבת בסרט קריינות של ילדה.
כעת הסרט נמצא בשלבי עבודה אחרונים, לאחר תהליך עבודה שנמשך שנתיים. "ההפקה כללה תחקיר מאוד גדול", מספרת קפל, "כמו של סרט תיעודי רגיל. מכיוון שזו אנימציה, בנינו חמישה סטים ושלוש דמוית ראשיות, ואז צילמנו במשך חמישה חודשים. זה מאוד אינטנסיבי".
התוצאה אמנם לא סופית, אבל קפל מרוצה מאוד. "אני מרגישה שהצלחנו להעביר את מה שרצינו בצורה הטובה ביותר. זה מאוד מרגש, לראות משהו שהיה לפני שנתיים יומן, והיום הוא חי, זז ומעביר רגש.
"אילו סבתא עוד היתה בחיים, לא יכולתי לעשות את הסרט הזה, בגלל כל השינויים. ברגע שאתה הפך את הסיפור לסרט אתה צריך לקצץ דברים, וזה סיפור מאוד רגיש ואישי. לפני כמה ימים חלמתי שהיא בחיים ואני נבהלת ואומרת לאימא שלי שסבתא לא תראה את הסרט. בחלום נורא פחדתי מהתגובה שלה. מצד שני, אני מאוד מתרגשת מהסרט הזה כי אני חושבת שהוא משרת את מה שהיא האמינה בו. אני חושבת שהיא מחייכת מלמעלה וגאה בי. זה נותן לה הרבה נחת".