חג הסוכות, אחד משלושת הרגלים, נחגג כל שנה ב-ט"ו בתשרי ונמשך שבעה ימים. המסורת מציינת כי החג הוא זכר ליציאת מצרים והסוכות בהן ישבו ישראל במדבר ארבעים שנה הן סיבת הריטואל השנתי הקבוע. בנקודה זו ראוי לעצור ולשאול, אם החג הוא זכר ליציאת מצרים מדוע חוגגים אותו בסתיו ובתשרי? הרי נכון והגיוני היה לקבוע אותו לחודש ניסן ולחג הפסח, בהם התרחשה יציאת מצרים. אם כן מדוע דווקא עכשיו?
מה מסמלת הסוכה ומה מקור השם סוכות?
לפני הכל, מדובר בציווי מפורש בתורה. "בסוכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג) - כך ציווה אותנו הקב"ה.
כשבני ישראל יצאו ממצרים הם לא הספיקו לבנות בדרך בתים אמיתיים, עם איטונג, זפת והכל, אלא הסתפקו בסוכות - בתים זמניים עם סכך (ומכאן השם סוכה). במסכת סוכה בגמרא ניתן למצוא שתי משמעויות לעניין. האחת אומרת שבני ישראל ישבו בסוכות, פשוטו כמשמעו, והשנייה אומרת שהסוכה היא למעשה ביטוי פיזי יותר ל"ענני הכבוד" שליוו את ישראל בצאתם מארץ מצרים. בכל מקרה מדובר באות זיכרון ליציאת מצרים. אנו אמורים לשבת, לאכול ולישון בסוכה, על מנת שנזכור את המאורע ההיסטורי ההוא.
כל קוביה עם סדין בצדיה וענפים מעליה, נחשבת סוכה?
ממש לא. לסוכה יש לא מעט הלכות והגדרות, כך שאי אפשר לחבר כמה קרשים, למתוח בד, לשים כמה ענפים כגג ולקרוא לזה סוכה. כך לא יוצאים ידי חובת המצווה. ויותר מכך, אם מברכים על הישיבה בסוכה שכזאת (לפני הארוחה) - הרי שזו ברכה לבטלה.
לא נתחיל למנות את כל הלכות הסוכה, אבל נזכיר שיש גודל וגובה מינימאליים, שיש הגדרות לסכך (חייב להיות מהצומח ומנותק מהארץ, לצורך העניין, אי אפשר לסכך בגפן המחוברת לקרקע. בנוסף, הסוכה חייבת להיות מתחת לכיפת השמיים ולא למשל מתחת למרפסת או עץ. ישנן גם הלכות ברורות בנוגע למספר הדפנות (מינימום שלוש), החלוקה בין אור לצל בסוכה, וכמובן נושא הרצועות מסביב לסוכה. גם כאן לא נכביר מילים, אבל אם אתם נכנסים לסוכה שהבד שלה מתנועע לצדדים בחופשיות ואין בין שלוש לארבע רצועות שמתוחות לאורך שלוש דפנות - דעו לכם שהיא פסולה.
אם יציאת מצרים הייתה בפסח, אז למה חוגגים סוכות בסתיו?
ברור שיציאת מצרים התרחשה בפסח, אבל אנחנו חוגגים את סוכות דווקא בחודש תשרי מהסיבה שזה הרבה פחות קל. בפסח, באביב, נורא כיף לצאת החוצה, לשבת בסוכות, להתפנן ממזג האוויר הנעים. אבל עיקר האתגר הוא דווקא עם תחילת הסתיו. כשכולם נכנסים לבתיהם - עם ישראל דווקא יוצא החוצה לסוכות. תודו שיש בזה משהו מאתגר קצת יותר.
מה הסיפור של ארבעת המינים?
יש לא מעט פירושים נפלאים ונשגבים לארבעת המינים בתורת הסוד (הקבלה), אבל ברמת הפשט המינים מייצגים את החלקים השונים בעם ישראל. חכמי הקבלה אומרים שארבעת המינים הם כנגד ארבע האותיות של שם השם, אבל ברמת הפשט יש הסבר מקביל: באתרוג יש טעם וגם ריח, ולכן הוא מקביל ליהודים שיש בהם גם מעשים טובים וגם תורה. בלולב יש טעם, שהרי מדובר בחלק מעץ התמר, אבל אין לו ריח, והוא משול ליהודים שיש בהם תורה, אבל הם לא ממש שקועים במעשים טובים. בהדס יש ריח אך אין טעם, והוא משול לבעלי המעשים הטובים שאין בהם תורה (כלומר, לא דתיים אך אנשים טובים בעליל), ואילו בערבה אין לא טעם ולא ריח. ואתם יכולים להבין בעצמכם למי היא מתייחסת. ועם זאת, בסוכות אנו מאגדים את כולם ומנענעים אותם. גם זה בא לסמל בין היתר, שלמרות הכל, ובזכות הכל - כולנו מאוגדים, כולנו ביחד; דתיים, חילוניים, מסורתיים, יאפים, רוחניים, נהנתנים, מי שתרצו.
ומה הסיפור של האושפיזין?
אושפיזין פירושו אורחים. לפי ספר הזוהר, שבעה מראשי האומה של העם היהודי - אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, אהרון הכהן, יוסף הצדיק ודוד המלך - מגיעים לבקר מדי יום בסוכות של בני ישראל. כמובן שמדובר בעניין רוחני - אל תתאכזבו אם לא תראו אותם פיזית - אבל הוא קיים ועוד איך בממד מסוים. ביום ראשון מגיעים כל השבעה כשאברהם אבינו בראשם, ביום השני הם מגיעים כשיצחק אבינו בראשם, וכן הלאה, לפי הסדר שמנינו. מעבר לאושפיזין האלה יש גם חשיבות גדולה בהזמנת אושפיזין בשר ודם, כלומר להזמין אורחים עניים או בודדים אלינו לסוכה. בזה יש, כמובן, גם טעם וגם ריח.