תאכל משהו מאמי (צילום: אור גץ)
יופי שאתם מאושרים, אבל מי הולך על תפריט חלבי בצהריים? | צילום: אור גץ

עונת החתונות כבר כאן, והיא לוהטת. בחודש הנוכחי יש לי חמישה אירועים ביומן, והאמת היא שבניגוד להלך הרוח הכללי בציבור, שברובו רואה בהזמנה כמעין חובה מטרידה ומבאסת - אני שמח על כל זוג שמתחתן. בכל זאת, בית חדש מוקם בישראל, אהבה חדשה מקבלת תוקף רשמי, וזו הזדמנות מצוינת להיפגש עם בני משפחה וחברים מהעבר שביומיום אין קשר רציף איתם. שלא לדבר על דמעות ההתרגשות שיכולות להתלבש לי על העיניים בכל חופה.

אבל משהו קרה בתקופה האחרונה. אני פחות נהנה מחתונות, פחות מתרגש מהמעמד, והאמת היא שאפילו די סולד ממה שקורה בחלק מהן. זה כמובן נטול הקשר דתי - יש חתונות חילוניות מרגשות ומלאות תוכן, ומנגד יש חתונות ריקניות של דתיים, ולהפך. השאלה האמיתית היא מה עושים מהחתונה - טקס אמיתי ומלא משמעות מרגשת או סתם הזדמנות לקרחנה נהנתנית וריקנית שבסופה מחכה פתיחת המעטפות ומילוי קובץ האקסל?

איך כל זה מתבטא בדיוק? שאלה טובה.

הניגודים: אחד בפה ואחד בלב

מצד אחד החתן והכלה מזמינים אורחים על מנת שיחגגו איתם בשמחתם, מצד שני חלק גדול מהמוזמנים מתייחס אל ההזמנה בתור "קנס"; מצד אחד כולם מתכנסים בשביל החופה, מצד שני רוב הקהל לא ממש מתעניין במה שקורה שם ומעדיף לפטפט, לנשנש פסטלים ולא לספור את הרגעים האלה; מצד אחד הכלה והחתן נשבעים אמונים זה לזו, מצד שני אחרי שעה קלה אפשר לראות איך הכלה רוקדת בחושניות סלואו עם החבר הכי טוב של החתן, ואיך החתן רוקד סלואו רומנטי לא פחות עם החברה הכי טובה שלה (כל זה כמובן אחרי שהכלה עינטזה לצלילי השיר הפרחי "עיוני לא בוגד", ואחרי שכל השתויים ובעלות מחשופי הענק קפצו באקסטזה לצלילי "אין לנו על מי להישען אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמים!"). ועוד ניגוד: למרות שכולם מתכוננים ומצפים לערב הזה, כבר במחציתו מספרת אמה של הכלה לכל מי שרק רוצה לשמוע עד כמה היא מחכה כבר שכל זה יגמר. רגע, למה בעצם התכנסנו כאן?

המשמעות: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

פעם הכניסה לחיי הנישואין הייתה דרמטית והיוותה שינוי של ממש בחייהם של החתן והכלה. היום? חלק גדול מהזוגות חיים ביחד לפני החתונה, ישנים ביחד לפני החתונה (ודי לחכימא) ובקיצור - החתונה הופכת עבורם מרעידת אדמה בחיים לאירוע תקוע ש"חייבים לעשות".

זה לא ממש משנה את אורח החיים היומיומי שלהם (בדרך כלל מלבד הרצון להביא ילדים לעולם, שזה כמובן נהדר בפני עצמו), זה לא גורם להם להרגיש שהם נכנסים לעולם חדש וכן הלאה. הם בסך הכל ממשיכים את חייהם הקודמים עם איזושהי חותמת חברתית מהסביבה. זה עדיין יפה ומרגש, ואי אפשר להקל בחשיבות הנישואין גם לזוג שלפני כן גר ביחד במשך ארבע שנים, וזו זכותם המלאה כמובן. בכל זאת - כל החוויה קצת פחות מיוחדת.

המקוריות: שכולם יזכרו ולא ישכחו

כלה בוגדנית
הרי את רשאית לנשק את השושבין | צילום:

כל אחד רוצה שהחתונה שלו תהיה הכי מדהימה וכל אחת רוצה ששמלת הכלה שלה תהיה הנושא שעליו ידברו גם בעוד כמה שנים. לשם המשימה הקדושה הזו מבזבזים בלי אבחנה כסף שיוכל לעזור מאוד ב"חיים האמיתיים": שופכים מנוע, מתווכחים בלי סוף על הצבע של המפיות, מתכננים איך הכלה תחליף ארבע שמלות בערב וכן הלאה. עם יד על הלב - בכמה חתונות בעשור האחרון אתם זוכרים משהו ממש בולט, מלבד העובדה המצערת שכולם חיכו שעה עד שיגישו את הקינוחים?

תודו שרוב החתונות זהות: רוב שמלות הכלה דומות מאוד, הכניסה לחופה עם מוזיקת השופרות כבר בנאלית בטירוף, הריקודים תמיד נראים אותו דבר ובקיצור, כמה שהזוג לא יפרפר באוויר - שום דבר לא משנה. מה שזוכרים זה רק את ההתרגשות, אם הייתה או לא, ולא את המגנטים שחולקו או את מפל השוקולד. אם אין באירוע נשמה - שום דבר לא יעזור.

הקייטרינג: חופה כמו חול ואין מה לאכול

גועל נפש גדול במיוחד מתבטא ביחס של רבים מהמוזמנים לאירוע כאל סוג של מסעדה. כבר יצא לי לשמוע בהשתוממות ובפליאה כמה וכמה מוזמנים שהטיחו בהורי החתן-כלה שהמנה בכלל לא הייתה משהו, שהם היו צריכים להשקיע יותר, שהאורחים ציפו למלא את הכרס ופתאום גילו שיש בעיקר גורמה וכו'.

כשמגיעים לאירוע של אחרים ומגלים משהו מצומצם יותר - לא נראה לי שזה צריך להזיז לנו. אולי אין להם מספיק כסף? אולי חשוב להם להשקיע את הכסף בדברים אחרים? יש כאלה שרואים את זה כפגיעה בכבוד האורחים וכחוסר תמורה לצ'ק. מבחינתי המתנה היא מתנה - נטו.

לפני כשלוש שנים הייתי בחתונה של חבר במהלכה לא הוגשו סלטים חוץ מאחד סמלי בכל שולחן. למרבה הפליאה זו זו הייתה שיחת הערב: לא הזוגיות, לא האנשים עצמם, לא החופה המרגשת - כמעט כל מי שישבתי לידו דאג לפלוט הערה נבזית על הסלטים. מה קרה? חסרים סלטים בעולם? באתם למסעדה או לחתונה? למה כולם עסוקים רק בקיבה שלהם וב"תמורה" שהיא קיבלה או לא?

כמובן שגם חלק מהמתחתנים עצמם אשמים - הם מזמינים מנות יקרות בטירוף, ואז מצפים שכל העולם ואשתו יכסו להם את עלויות החתונה. מספיק לראות את הסיפור הזה שפורסם בזמנו ב"גלובס", כדי להבין עד כמה אנשים יכולים להפוך חתונה לעסק כלכלי נטול בושה. אני מתקשה להבין: אנשים מארגנים חתונות כדי שאורחיהם ייהנו או כדי שהם יכסו עבורם את העלויות?

האלכוהול: מישהו יודע איפה כאן הבר?

שמפניה (צילום: istockphoto)
יין משמח לבב אנוש. מה עם החתונה עצמה? | צילום: istockphoto

חשבתם פעם למה בעצם כל החבר'ה של החתן-כלה כל כך מתכוננים לאותו רגע מיוחד, אבל דווקא אז משתכרים עד לרמות שבהן מאבדים את עצמם, או לחילופין מקיאים בפרהסיה? הם לא כאן כדי לזכור את הרגעים ולשמוח מכל הלב, בלי עזרת חומרים חיצוניים?

ועוד לא דיברנו על תעשיית האלכוהול שהתפתחה סביב החתונות - נערות האלכוהול-בר התורן מסתובבות בין הרוקדים המזיעים ומשקות אותם בלי סוף; אחיו של החתן מסתובב בין כולם ומוזג משקאות חריפים ב"כבוד"; וכמובן שגם לפני החתונה נשלח ה"עוזר" התורן ליפו או לאיזה כפר ערבי כדי לקנות בזול כמה קרטוני רד-בול. חסר רק שיביאו מזבח, ירכיבו עליו בקבוק ענק של וודקה, וירקדו מסביב.

מאחורי כל ההוללות הלא נעימה הזו מסתתר מסר אחר מבאס במיוחד: אנחנו לא יכולים לשמוח בלי כמה גלונים של אלכוהול בדם. זה לא בא לנו בטבעי, וזה בעיקר עצוב.


זו השורה התחתונה: אנחנו כבולים במוסכמות חברתיות, לא חושבים כלל על משמעות האירוע, מתלוננים על האוכל והופכים את כל קונספט החתונה מאירוע שנועד לשמוח בשמחת הזוג המאוהב לערב של פוזה, אלכוהול, ריקודים שטופי מראות לא צנועים (לצלילי "אנחנו מאמינים בני מאמינים", כמובן), ראוותנות, פנקסנות, התחשבנות של כמה-הוא-הביא-לי, ומינימום נשמה בין לבין.

גם החתונה שלי הייתה קצת כזו, לצערי. בזמנו לא חשבתי יותר לעומק. אם אתם נמצאים לפני השלב הגורלי הזה בחיים - כדאי שתחשבו קצת יותר.

רוצים להישאר מאוהבים לנצח? טיפ מהרבי: ותרו על הדרישות ותתחילו לפנק

תשובת השבוע: מה ההיגיון מאחורי העובדה שלדתיים אסור לגעת בבני המין השני עד החתונה?