הרב הראשי לישראל שלמה עמאר הכריז שהיום (חמישי) הוא יום תענית המוקדש לתפילה וצום על עצירת הגשמים. "כלה קיץ וגם רובו של החורף עבר, ועדיין לא נושענו", כתב הרב עמאר באיגרת שהפיץ בתחילת השבוע, "מצב המים בארץ ישראל בדוחק ובצער עצום ורב, ובפרט שזו לא השנה הראשונה שיש בצורת ויבשה הארץ בעוונותינו הרבים... הכנרת כמעט יבשה לחלוטין".
באיגרת מסביר הרב שקבע את התענית לאחר שאחד מבכירי הרבנים הספרדיים, הרב מאיר מאזוז, הסב את תשומת ליבו לכך שעל פי חישוביו, זוהי שנת הבצורת ה-17 ברציפות. הוא קורא לציבור הרחב לא לשתות ולאכול במהלך כל היום כולו, או לפחות מהצהריים עד הערב.
"חובתנו במצב הזה לפשפש ולמשמש במעשינו ולהתקרב אל ה' בכל לבנו ולהפיל לפניו תחינתנו בלב נשבר ונדכא... ושומע אל אביונים ה', הוא יראה בעניינו וישמע תפילתנו וימלא בקשתנו בחסד וברחמים... וייתן לנו האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, ויברך שנתינו בשים שלום טובה וברכה וחיים עד העולם", נכתב.
הרב הראשי לא מסתפק בקריאה לצום, ומבקש באיגרת מהציבור הרחב גם לערוך חשבון נפש, להתכנס בבתי הכנסת, לומר תהילים וסליחות ולהתפלל שהגשם יבוא.
קל מאד לבטל קריאה כמו זו של הרב עמאר בזלזול, תוך כדי אחיזה עיקשת במתודה הרציונלית. מה תפילה, מה צום? אנחנו הרי אנשים הגיוניים. המקסימום שאנחנו מעלים על דעתנו שאפשר לנסות לעשות כדי לשכנע את הגשם לרדת, זה לתת שוחד לדני רופ או דני דויטש כדי שישנו את התחזית, אבל פשוט לבקש מאלוהים? זה כבר נשמע לנו יותר דומה למה שהאינדיאנים עושים.
אבל בעצם, למה זה לא נתפס כאפיק פעולה לגיטימי אל מול הבצורת המשתלטת והכינרת המתייבשת? למה המאמינים שבינינו פונים לאלוהים די בקלות בכל מה שקשור לבריאות, הצלחה בלימודים וסתם דיכדוכים ממינים שונים, אבל לתפילה על הגשם יש בעיניהם ארומה פגאנית?
תעניות גשמים – תעניות שכוללות צום ותפילות מיוחדות נהוגות בעם היהודי מזה אלפי שנים ויש להן כללים ברורים. לצד תעניות הציבור מוזכרות במקורות גם תעניות גשמים של יחידים - אתם בטח מכירים את חוני המעגל שהתבצר במעגל שחרט על החול, צם והתפלל עד שירדו הגשמים.
מדרש מוכר בגמרא מספר ששלושה מפתחות נמצאים בידו של אלוהים ולא ניתנו לשליח – המפתח של הלידה, המפתח של תחיית המתים ומפתח הגשמים. המשמעות של המדרש הזה היא ששלושת התחומים האלה – לידה, מוות וגשם, הם תחומים שנתונים לשליטה מוחלטת של אלוהים. מה שאומר שכל עוד בני אדם ילדו, יזדקקו לגשם כדי לשרוד ויקברו את מתיהם, שזה, בחישוב מהיר, משהו כמו – לנצח נצחים, יתקיים קשר בלתי אמצעי ביניהם לבין אלוהים. קשר של מבקשים ומעניק. מתפללים ונעתר. מתחננים ועונה או לא עונה, אבל מקשיב.
חשבון נפש במקום חשבון מים
הרי ניסינו כבר הכל וזה פשוט לא הולך. יכולים להפחיד אותנו עד מחר עם תשדירים של פרצופים מתפוררים, לאיים עלינו עד מחרתיים במסים דרקוניים, לאסור עלינו לשטוף את המכונית עם צינור או להסביר לנו שרצוי להשקות את העציצים עם המים מהמקלחת של אתמול. כל אלה הם ניסיונות חשובים מאד למזער נזקים, אבל את הבעיה העצמה הם לא פותרים. הגשם, גשם לא בא. זאת אומרת הוא בא, אחת לשבועיים, עושה לנו טובה, מגיח לרגע ומיד בורח, גורם לנו לשכוח שכבר מזמן החורף אמור היה להשתולל כאן, עצבני ורטוב.
אז על אף שבעידן המודרני האנושות כבר יודעת לחבר אנשים למכונות הנשמה וכך להאריך את חייהם, או לבצע הזרעה מלאכותית בנשים, אנחנו נשארים תלויים. תגידו שבאלוהים, תגידו שבטבע. בשני המקרים, המפתחות בידיים של בעל הבית.
הרב עמאר, שמוטרד מהבצורת, מבקש שתפשפשו במעשים. התפיסה לפיה הגשם הטבעי הוא פרמטר לטיב היחסים בין בני האדם לאלוהים, היא כזו המבקשת להתחבר שוב לטבע ולנצל את האקלים להתבוננות פנימה ולקיחת אחריות על העולם. הפשפוש הזה במעשים לא חייב להיות בסגנון יום כיפור. אתם יכולים להעניק לו משמעות קונקרטית ורציונלית על ידי הבנת הקשר בין שנות הבצורת לבין התחממות כדור הארץ, שנגרמת, בין השאר, בגלל התנהלות לא אחראית ומזיקה של האדם בעולם.
ישראל מתייבשת. אבל אולי במקום להתמקד רק בתשדירים מאיימים, אפשר לפרש את הנתון הזה כחלק מרכזי ביחסים בינינו לבין מוריד הגשמים. המדרש אומר שבעוד שבמרכז מצרים זורם נילוס שופע ופוטר את המצרים (או לחלופין את השוויצרים, את הבולגרים, או בני כל מדינה שהתברכה במאגרי מים בלתי נדלים) מלבקש טובות מאלוהים, סכנת הבצורת התמידית שמרחפת מעל ארץ ישראל מבטיחה שלאורך כל הדורות יישאו תושבי המדינה את עיניהם לשמים לא רק כדי לראות אם נושרת טיפה, אלא כדי להתפלל לבעל הבית שישלח לנו כבר סערה.