כל הסיפור בליל הסדר הוא לספר. איכשהו, רובנו מחכים מורעבים לקניידלך, והקטעים הנקראים עוברים לנו ליד האוזן. לכן אנחנו מפנקים אתכם בזאת במעין הגדה מקוצרת, או יותר נכון - מזקקים עבורכם את סיפור המסגרת של הערב הזה, כדי שתוכלו להניח אותו לצד ההגדה המלאה ולשלוף במקרה של קוצר זמן (או חשק).
הרשינו לעצמנו להשמיט חלקים ולבלגן את הסדר, העיקר לספר לכם את סיפור אחד המאורעות המכוננים בחיי העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה. במילים אחרות - אנחנו סומכים עליכם שתיצמדו להגדה המקורית בכל הנוגע לסדר של הסדר, אצלנו תוכלו להתעדכן על התמות המרכזיות ולהיכנס לאווירה.
אולי כדאי לפתוח את הערב דווקא מקטע מוכר שמופיע לקראת סוף ההגדה:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, שלא את ה' בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עימהם, שנאמר: ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".
המטרה של הערב הזה היא לנסות להיכנס לסנדלי העור של אבות אבותינו ולחוות את יציאת מצרים, לראות את עצמנו כאילו אנחנו שם משועבדים, ואחרי זה - לחוש את השחרור המופלא שבגאולה. מין תרגיל בדמיון מודרך.
אז איך עושים את זה?
תכל'ס, בימינו היה אפשר לחוות את יציאת מצרים קצת אחרת, נגיד לערוך הקרנה המונית של "נסיך מצרים" על מסכי תלת מימד בסינמה סיטי. אבל ככל הנראה המטרה של ליל הסדר היא לדרוש מאיתנו להיות מעורבים בסיפור, שזה אומר לשאול שאלות ולחפש תשובות. הערב רצוף בטקסים קטנים ומוזרים שנועדו לעורר אותנו לקושיות על מה שהתרחש. לכבוד זה הומצא שיר השאלות הטרחני ביותר שהולחן אי פעם, אבל גם אחד הדקלומים הפופולריים והאפקטיביים שיש: "מה נשתנה הלילה הזה?" תסתכלו מסביב ותשאלו את עצמכם - מה לא השתנה? מתי עוד יוצא לכם לשבת עם עשרים האנשים האלה שטוענים שהם המשפחה שלכם? חייבת להיות לזה סיבה מספיק טובה. נגיד... גאולה.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול".
העניין הוא שלא כולם מעוניינים לשתף פעולה באותה המידה בערב הקושיות והסיפורים הזה. ארבעת הבנים הם לא דמויות היסטוריות, אלא דוגמאות לתגובות אפשריות לניסיון לדמיין את מה שקרה לאבות אבותינו במצרים.
החכמים הם אלה שבשבילם ליל הסדר הוא מאורע מרגש, שמרגישים שהסדר הוא חלק מהזהות היהודית שלהם ומתעקשים לקרוא את ההגדה מתחילתה ועד סופה.
הרשעים הם אלה מבינינו שמרגישים ניכור גדול למה שמתרחש סביב השולחן, לא מבינים בשביל מה להיזכר בפרטי פרטים בעבר כשיש את ההווה, מה הקשר בין ישראל 2010 לעבדות שהייתה לפני יותר מ-3,000 שנה. בקיצור - כאלה שהיו מעדיפים בזמן הזה לראות מרתון של "אחת שיודעת".
התמים הם אלה שיושבים מול השולחן ושואלים "מה זאת?" - לא מבינים את כל מה שמתרחש, ולא סגורים על מה הקטע של החרוסת בקערת הסדר.
ואלה שאינם יודעים לשאול הם אלה שיושבים סביב השולחן, מעופפים בעולמות משלהם, ולא מוציאים הגה. אם סביב שולחן הסדר שלכם שוררת רמת שיתוף גבוהה, אפשר לבקש בשלב הזה מכל אחד מהמסובים לגלות בכנות איזה ילד הוא מרגיש ולמה.
הסיפור האמיתי
הגיע הזמן להתחיל לספר. אבל לא מתחילים מהשעבוד, אלה מאיך בכלל העם הזה התחיל. נעשה את זה יחסית בתמצות, למרות ששווה לקרוא את הקטעים הרלוונטיים בהגדה:
אברהם אבינו גדל בבית של עובדי עבודה זרה. הוא עזב הכל והלך אחרי קריאת אלוהים. כבר אז אלוהים אמר לאברהם שבני ישראל יהיו גרים בארץ לא להם, ושיענו אותם במשך 400 שנה. מצד שני, הוא גם הבטיח שיצאו משם ברכוש גדול. הנכד של אברהם, יעקב, נאלץ לרדת למצרים עם כל משפחתו בגלל הרעב, ובמשך שנים ארוכות התבסס שם יישוב יהודי משגשג. בשלב מסוים פרעה נבהל מהעם שיושב בממלכה שלו (מה שעוד עתיד לקרות לאורך ההיסטוריה) והתחיל לענות את בני ישראל, שנאמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה".
העינויים כללו שיטות שונות. זה התחיל בשקט - פרעה הטיל על בני ישראל מיסים כתושבים זרים, שאותם הם נדרשו לשלם בעבודה ולא בכסף. לאט לאט נשחק מעמדם של בני ישראל והם הפכו למיעוט משועבד. המצרים העבידו את ישראל בפרך במשך מאות שנים. בשלב מסוים הוטלו עליהם גם גזירות אכזריות יותר, כמו הגזירה להשליך ליאור כל בן זכר. בני ישראל נאנחו כל כך חזק, שלאלוהים לא הייתה ברירה אלא לשמוע.
"ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו, וישמע ה' את קולינו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו".
שימו לב שמכיוון שבדמיון מודרך עסקינן, הכל כתוב בגוף ראשון - אנחנו צעקנו, אנחנו סבלנו, ולא "הם".
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".
פה אפשר לנסות להיזכר בתקופות היסטוריות שונות, ולראות שבאמת בכל דור עם ישראל היה נרדף על ידי צורר אחר. מי אמר המן, היטלר או אחמדינג'אד ולא קיבל? כדי לשפר את המצב, אלוהים ארגן איזה משה אחד, שאגב לא מוזכר בכלל בהגדה, ושלח אותו לבקש מפרעה "שלח את עמי".
כאן נכנסות עשר המכות, שהיו המופע האורקולי המרהיב ביותר שנודע בתקופה ההיא. המצרים לא ידעו מאיפה זה בא להם. מי היאור שלהם הפכו לדם, וכל כמה ימים הם זכו להתעורר לסיוט חדש בדמות צפרדעים, כינים או חיות רעות שהסתובבו בכל מקום. נהוג לטבול את האצבע בכוס היין עבור כל מכה ולנסות לדמיין. המכות לא הצליחו לשבור את עקשנותו של פרעה, ואז באה "מכת בכורות".
"ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה".
שחרור נעים
מכאן הדרך לשחרור הייתה קצרה. פרעה שלח את בני ישראל לחופשי, התחרט זמן קצר לאחר מכן, רדף אחריהם בזמן שחצו את ים סוף שנחצה לשניים ונאלץ לראות את כל חיל הפרשים שלו שוקע במצולות לאחר שהים נסגר כאילו לא נפער מעולם. כך תם שעבוד של 400 שנה, והתחולל אחד המאורעות המכוננים בחייה הצעירים של האומה הישראלית. לכן, אומרת ההגדה, צריך פשוט להגיד תודה לאלוהים. ובדיוק עכשיו כדאי לשיר את "די דיינו", שמתאר את רצף ההתרחשויות הטובות שעברו על עם ישראל מאז היציאה ממצרים.
השיר הזה מהוה שיעור מרוכז בפסיכולוגיה חיובית – הכרת תודה בסיסית. אולי גם אנחנו יכולים לנסח "דיינו" משל עצמנו? אם אתם באווירה יצירתית, נסו לנסח על המקום משהו כמו - אילו התקבלתי ללימודי הנדסה ולא הייתי מצטיין דיקאן, דיינו, אילו הייתי מצטיין דיקאן ולא היו שולפים אותי לעבודה במשרד חדש, דיינו, וכן הלאה.
לקראת סיום, לא נוותר על השיר שעומד בראש מצעד הפזמונים של פסח: אחד מי יודע. ולקינוח, איך אפשר בלי חד גדיא, שיר שטומן בחובו קמפיין היסטרי ל"אפקט הפרפר" - כל מה שאתם עושים, גם אם זה לקנות גדי בכמה מטבעות, משפיע על השתלשלות העניינים. אם תרצו משמעות אחרת, אפשר לסכם את חד גדיא גם בפתגם הערבי "כל כאלב ביג' יומו". שרשרת המזון אין לה סוף, ובסוף שכן גלוי לנו עומד אלוהים - זה שהוציא אותנו ממצרים בכבודו ובעצמו.
יאללה, קינוח והביתה
נסיים ממש בקטע נוסף, יחסית מתחילת ההגדה, שמסכם את כל ההגדה על רגל אחת:
"עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני-בנינו משועבדים היינו לפרעה במצריים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח!"
לפני שאתם פוצחים בבליסה, עצמו עיניים כדי לא לראות את שפע המטעמים שעל השולחן ונסו שוב לדמיין את עצמכם עבדים. לא דווקא עבדים של פעם שסוחבים לבני ענק ולובשים סנדלי בד, אלא למשל פועלים בסווטשופ בטייוואן או אפריקאים מזיעים בשדות תירס של בעלי אחוזות לבנים. דמיינו את עצמכם ואת בניכם ואת בני בניכם משועבדים למישהו, למשהו. עכשיו תיזכרו בחופש שלכם. אולי אז תתחילו להבין את הסיפור של יציאת מצרים.
זהו. חסל סידור פסח בקיצורו. אשר זכינו לסדר אותו, כך נזכה לעשותו. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.