רבות נכתב על החוכמה הטמונה בפרקי אבות, הפרקים הפותחים את התורה שבעל פה ושנחשבים בצדק לקאנון פסיכולוגי יהודי, הרבה לפני שפרויד עשה קריירה מאימא שלו. "איזהו העשיר השמח בחלקו", "אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו", "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" ועוד רבות וטובות מהתובנות בהם אנו משתמשים מדי יום אפילו בלי לשים לב, מקורן בפרקים מעוררי ההשראה הללו.
כנער, פרקי אבות היו חלק דומיננטי מחיי. הלל ושמאי היו המנטורים הפרטיים שלי, ובניגוד למנטורים מוכרים אחרים, הם מעולם לא הפנו לי את הגב. עם רבי יוסי הייתי מתייעץ ומתפלמס על משכבי בלילות, ועד היום החבר הכי טוב שלי הוא רבי אלעזר בן הורקנוס, שתמיד מפרגן לי בפניני חוכמה מעצבי גורל, בשונה משאר החברים שלי שמקסימום לוחצים על אייקון אינפנטילי בצורת אגודל.
כאחד שגדל במוסדות דתיים, העונש החביב עליי בבית הספר היה להעתיק את ששת הפרקים האניגמאטיים הללו. אני זוכר איך הייתי מפריע ומפריע למורה ואז מחכה בכיליון עיניים לעונש הנכסף, כשבעיני רוחי כבר דמיינתי כיצד אני מגיע הביתה, זורק את הילקוט על המיטה ושוקע בעונש-פרס הכרוך בהעתקת הפרקים. כי פרקי אבות הם בעיניי מדריך לחיים מנטאליים בריאים, ואליהם אני נושא עיניים בכל עת שאני עומד בפני הכרעה נפשית.
ובכל זאת, מדוע נזכרתי דווקא היום בפרקי אבות? אז ככה. באחד הפסוקים בפרק הפותח כתובה ההארה הבאה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". לכאורה לא הגיוני. הרי אם אנחנו מסתכלים על אלו שלטענתם מייצגים את אלוהים בצורה הטובה ביותר, הכתוב אמור היה להיות הפוך: "אהוב את הרבנות ושנא את המלאכה". אבל לא, אין טעות בדפוס, והעורך גם לא התרשל בתפקידו. זה מה שכתוב, שחור על גבי לבן. נער הייתי וגם זקנתי, ועדיין אני לא מבין איך לעזאזל אותם אלו שמקפידים על כל סייג ומצווה של אביהם שבשמיים, מסוגלים להיות כל כך אטומים כלפי האמת הגולמית של אותו אב.
אולי הפיתרון לשאלה הגיע השבוע, עם ביטולו של חוק טל ע"י בית המשפט העליון. מי יודע, אולי זו הסנונית הראשונה שתבשר על היום המיוחל בו החרדים יעברו מאוהלה של תורה לאוהלה של מחלקה, שאותו, אגב, הם יצטרכו להקים לבד – לדפוק יתדות, להדק לולאות, למתוח יריעות. ואז, אולי, הם סוף סוף יגשימו את חזון פרקי אבות ויתחילו לאהוב את המלאכה ולשנוא את הרבטלנות.
איפה אלוהים נמצא אתם כבר יודעים
אם יש פרשה בתורה שמגלמת בתוכה את אהבת המלאכה בצורה הטהורה ביותר, אין ספק שמדובר בפרשת השבוע, פרשת "תרומה": "עשו לי משכן ושכנתי בתוכם" (פרק כ"ה, ח'). אלוהים מבקש ממשה שיבנה לו משכן לשכון בתוכו, ומשה מצידו מיד פוצח במלאכה הקשה.
פרשנים רבים דנים בשאלה מדוע היה כה חשוב להקדיש שתי פרשות וחצי לנושא בניית המשכן. מה הצורך העז לספר לנו שהקרשים במשכן אמורים להיות עשויים מעצי שיטים, עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי רוחב הקרש? ומדוע זה כל כך קריטי להקדיש פסקאות שלמות לאורך יריעות המשכן שיכסו את הצד הדרומי בקיר החיצוני?
התשובה הרווחת היא שדווקא בניית המשכן הפיסית היא היא עבודת אלוהים האמיתית. אלוהים, שנמצא כידוע בפרטים הקטנים, יודע שלימוד תורה הוא אמנם טוב ויפה, אבל כדי להגיע לאמונה שלמה חייבים לשלב אותו עם מציאות חומרית שמדקדקת עד לפרטים הטכניים הכי קטנים והכי מעצבנים.
אז, ורק אז, הוא ישכון בתוכנו. בתוך כולנו.