שלום, איה קרמרמן.
שלשום התפרסם ב- Ynet כתב האישום שלך נגד החילונים. כלומר, נגדי ונגד רבים מחבריי. הטחת בנו שאנו שונאים את הדתיים בגלוי, ואלו מאיתנו שאינם מפגינים זאת ברבים, חושבים כך בעומק לבבנו. "שונאים בארון", כפי שכינית אותנו.
אלו מילים קשות. מילים כואבות, שמציגות דעה שנולדה מניכור ומשנאה. צר לי שחווית כמה מהאירועים שאת מתארת: שכנה שסוגרת את דלת הבניין בשבת, ומאלצת אותך להמתין דקות ארוכות בכניסה כדי שלא להפר את מצוות השבת. עצוב ורע היה לי לשמוע שנתקלת באדם שהרשה לעצמו לומר לדתיים להסתלק מהשכונה בה הוא גר. מדובר במקרים יחידים, בודדים וראויים לכל גינוי. אבל בניגוד למה שניתן להבין מאותם מקרים, אנו החילונים – ברובנו המכריע – איננו שונאים אתכם. שנאה פירושה זעם חסר-פשרות, שהדרך היחידה לפתור אותו היא במעשה אלימות או בהפרדה פיזית. למזלנו, עדיין לא הגענו למצב הזה. אנחנו לא שונאים אתכם.
אבל אנחנו כן מאוד כועסים.
אנחנו כועסים
אנחנו כועסים, איה, על כך שהנציגים שלכם בכנסת מקדמים חוקים שפוגעים בנו. אנחנו כועסים על כך שסבתא חילונית משדרות, מכפר-סבא או אפילו מראשון-לציון, שרוצה לפגוש את הנכד התל-אביבי שלה בשבת, לא יכולה לנסוע אליו בתחבורה הציבורית, כי אתם חושבים שדעתכם חשובה יותר מהאהבה שלה לנכד.
אנחנו כועסים עליכם מכיוון שאתם פוגעים בזכותו של היחיד והאינדיבידואל לתמוך בעצמו ובמשפחתו. צעירים יהודיים אינם רשאים לעבוד בשבת, כי אתם חושבים שזכותכם להגיד לכולנו איך אנחנו צריכים להתנהג.
אנחנו כועסים עליכם בגלל שאתם מזלזלים בציבור החילוני ומכחישים את תרומתו למדינה. שבזמן שהתגייסנו לצבא, חלקנו ליחידות קרביות, אחרים ליחידות סודיות שנלחמות ומנצחות את איראן כל יום בקרבות סייבר, אתם הלכתם לישיבות הסדר ושירתם רק חצי מהזמן שחייל חילוני משרת בצבא. וכל הזמן הזה, אתם גם מפזרים שקרים על כך שברמת אביב יש את אחוזי הגיוס הנמוכים ביותר במדינה. נחשי מה, איה? אתם טועים, וזה גם מוכח. אבל מה אכפת לך? הבנות שלכם אפילו לא הולכות לצבא, ומסתפקות בשירות לאומי, בתנאים שלהן, בנוחות שלהן.
אנחנו כועסים עליכם מכיוון שאתם דוגלים באי-שוויון בין דתיים וחילוניים. כאשר אנחנו משתחררים מהשירות הצבאי, אנחנו נרשמים לאוניברסיטה ומשלמים על כך במיטב כספנו, בזמן שאברך חרדי (קיים או פיקטיבי) מקבל גם הוא ממיטב כספנו כדי ללמוד עד סוף חייו הטבעיים, בלי בחינות ובלי לעבוד. כלומר, בלי לעבוד לפי החוק.
אנחנו כועסים עליכם בגלל שאתם כופים עלינו את דרכי הנישואין שלכם. שאחרי הלימודים באוניברסיטה, כשאנחנו רוצים להתחתן, אנחנו מגלים שאנחנו חייבים לעשות זאת לפי החוקים שלכם. הכלות שלנו אינן מורשות לתת טבעת במהלך הטקס הדתי שאתם כופים עליהן. ואם יש לנו רעיונות חדשים ומהפכניים עבור החופה, כמו שוויון בין 'אנשים' ובין נשים, כלשון התלמוד, אז אתם קוראים לנו רפורמים וקונסרבטיבים, אומרים שאין לנו מקום במדינה, ושולחים אותנו לכל הרוחות ולהתחתן בפראג ובקפריסין. כי אנחנו, כנראה, לא מספיק טובים למדינה שאתם בטוחים שהיא רק שלכם.
אנחנו כועסים עליכם כי בתי הדין הרבניים שלכם מפלים לרעה נשים, מאמינים עדיין בכישופים ובאמונות טפלות ותפלות, והגרוע מכל – במקרים רבים, כמו חלק מהגירושים, אנחנו מחויבים לעבור דרכם, למרות שדרכם אינה דרכנו ודרכינו אינן דרכיכם.
אנחנו כועסים עליכם כי אתם ממש, ממש לא מבינים למה אנחנו כועסים עליכם. ובעיניים פעורות אתם מכריזים ש-"שונאים אותנו!" מבלי לחשוב אפילו לרגע שאולי יש סיבה של ממש לכל הכעס שמופנה כלפיכם.
אבל אנחנו לא שונאים
אז איה, אנחנו לא שונאים אתכם. ממש, ממש לא. אנחנו כועסים. אנחנו רוצים את הזכויות שלנו במדינה שאבא ואמא וסבא וסבתא בנו בשביל כולנו. במדינה שעבורה אנו חיים ומתים. וכדי לשכנע אתכם ברצינות שלנו, אנחנו צריכים לפעמים לצעוק, ולהכליל את כל הדתיים והחרדים והחרדים-לאומיים ביחד כי כולכם אחראים לפשע הזה. כולכם שותפים בשתיקה לכפייה הדתית שאתם מפעילים כנגד אחיכם ואחיותיכם למדינה.
אני רוצה לשאול אותך שאלה אחרונה: כמה מתוככם מדברים ברבים כנגד הכפייה הדתית שאתם מפעילים על כולנו? כמה מכם עושים חשבון נפש אמיתי וכן על הסיבות לכעס שלנו כלפיכם?
מעטים מאוד. מעטים עד כדי גיחוך.
וזה הדבר שבאמת מעציב אותי. חילונים ששונאים אתכם באמת? אלה נדירים מאוד. אבל דתיים שאוהבים את החילוניים מספיק כדי לכבד אותם?
אלו נדירים עוד יותר.
הטור פורסם בבלוג של רועי צזנה "מדע אחר"