יש בקהל מישהו מגטו ורשה?

ככל שדיון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (חוק גודווין)

דיון אמיתי, כזה שמחכים ומעשיר, פורה ומפרה, אמור לגרום למאזיניו לערער על דעותיהם, ואם נתמזל מזלנו להיות עדים לפולמוס שמתעלה לרמות גבוהות, אולי אפילו לפרמט אותן. המשאית עם הילדים החרדים שענדו טלאי צהוב במוצ"ש האחרון הייתה שורת הסיום (בינתיים) בפולמוס שהתרחש בשבועיים האחרונים בין חרדים לחילונים. חוק גודווין המצוטט למעלה קובע כי ברגע שנושא השואה מועלה במהלך ויכוח, הוא מסתיים, מאחר ובמקרה זה אתה לא מתווכח עם אדם אחד, אלא עם שישה מיליון.

אך החרדים הם לא היחידים שמנכסים את השואה לצרכים רטוריים. לא מזמן גם אושרת קוטלר מערוץ 10 השתמשה בשואה כשהשוותה את משטרת ההגירה לסייעני הנאצים, ובאותו הקשר זכורה לנו הכרזה המפורסמת של הילד שמניף ידיים לכניעה, ממש כמו הילדים החרדים על המשאית, רק שבמקרה ההוא המסר כוון לגירוש ילדי העובדים הזרים.

אין ספק, תדירות השימוש בשואה במרחב הציבורי היא על גבול האובססיבי. איזו שואה לא הייתה לנו כאן: שואת הילדים הזרים, שואת ההתנתקות, שואת העופות, שואת הנדל"ן והשואה האחרונה - שואת כרטיסי האשראי שהובלו כצאן לטבח בעוד אמצעי התשלום האחרים: המזומנים, המטבעות והצ'קים, עמדו בצד ושתקו.

ואגב, מתברר כי השואות שלנו לא מספיקות לנו - רק בשבוע שעבר התעקש יו"ר הכנסת רובי ריבלין לקיים דיון על שואת העם הארמני, למרות שהדבר היה כרוך בכמעט סכסוך דיפלומטי נוסף עם התורכים.

בסוף כל דיון שמסתיים בשואה

את הסיבה לעיסוק הנוירוטי בשואה יש לייחס כמובן לשואה המקורית - שואת יהודי אירופה. אבל האמת ההיסטורית היא שתודעת השואה צרובה בנו מהיום שהפכנו לעם. להזכירכם, העם העברי נולד לשואה: שואת מצרים, בה גילם פרעה המלך את תפקיד היטלר, והערים המצריות פיתום ורעמסס היוו את הגרסא העתיקה לאושוויץ וטרבלינקה.

בפרשת השבוע "ויחי", המסיימת את ספר בראשית, מסופר על פטירתו של יעקב, שהלך לעולמו אך לפני זה עוד מספיק לברך את בניו ולהבטיח להם כי מהזרע שלהם יקום בעתיד ישראל. ואכן בפרשת "שמות", המגיעה לאחר פרשת "ויחי", אנחנו כבר לא פרטים מפוזרים אלא ממש עם. עם ישראל. התנ"ך מסכם את עשרות הדורות שבין פרשת "ויחי" לפרשת "שמות" במשפט אחד בתחילת ספר שמות: "ובני ישראל פרו וישרצו מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א', ז'). מיד לאחר מכן אנו נחשפים לעבודות הפרך שבני ישראל מבצעים בגולגים המצריים, ועל הגזירות הקשות שהטיל עליהם פרעה, כשהאכזרית בהן הייתה השלכת הבנים הבכורים ליאור.

פרעה, אם כן, הוא אבי הטראומה שמלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות, והוא האחראי הבלעדי לכך שבסוף כל דיון שמסתיים בשואה יושב גרמני עם ליטר בירה, אפילו אם זה מתחיל בבדאן באדן או בהמבורג עם הבה נגילה.

אז אחרי שהפנמנו שאין מה לעשות, ושכנראה הנוירוזה הזו תלווה אותנו לנצח ואולי גם עדיף שכך, כי בכל זאת, מדובר בעבר שלנו ועם בלי עבר וכו', אולי הפיתרון לכובד הראש הכרוך בדיון בשואה צריך להגיע מכיוון לא צפוי - ההומור. ואם להיות פרטני יותר - בדיחות השואה, כמו למשל הגרסא לסצנה המפורסמת מתוך הסרט "הנפילה" בה היטלר מתלונן בפני הגנרלים שלו על הקושי למצוא חניה בתל אביב.

כי כשם שהומור היהודי עזר לנו להכיל את הפוגרומים והפרעות הקשים שעברנו לפני השואה, כך הוא היחיד שמסוגל לשחרר אותנו מהתקיעות המוסרנית בה אנו תקועים בדיון אחריה. או במילים אחרות, יש בקהל מישהו מגטו וורשה?

>> מה הביא לקרבות האלימים במאה שערים?
>> האם 2012 היא שנת החורבן?