מה הקשר לחטא העגל?
פדיון הבן היא מצוות עשה מתרי"ג מצוות, לפיה חייב האב לפדות בן שהוא בכור לאמו שלא עברה הפלה יזומה או טבעית, ושנולד בלידה רגילה. כל זאת לאחר שחלפו 30 יום מלידתו. חכמת הקבלה מלמדת כי מדובר בטקס רב משמעות במעגל החיים של הבנים הבכורים, ככתוב "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג, ב') .
ביום הפדיון נהוג לערוך את הטקס ברוב עם, וללוותו בסעודה חגיגית במיוחד. במעמד זה האב הטרי פודה את בנו בכורו מידי כהן על ידי תשלום חמישה מטבעות שקל הקודש העשויים כסף טהור (חמישה סלעים, בלשון חז"ל). פעולה זו מבטאת את המתקת הדינים הרובצים על הבן הבכור, שהרי ידוע כי הכסף (בשונה מהזהב) מייצג את אנרגיית החסדים המקושרת לקו ימין שבמערכת הספירות.
אקט זה מהווה, בין יתר סיבותיו, זיכרון למעשה יציאת מצרים ועשר המכות. כזכור, בסיפור המקראי הבורא מטיל את מכתו העשירית והאחרונה, מכת בכורות, על המצרים והורג את כל בכוריהם, בעוד בכורי עם ישראל נשארים בחיים. כאות הכרת תודה, היו בכורים אלו מחוייבים לעסוק כל חייהם בעבודת האל, אך הואיל ואין כפייה ברוחניות באה ההלכה ומציעה להשתחרר מחובה זו על ידי טקס הפדיון, ולהעביר את עול עבודת האל אל הכהנים והלוויים. אגב, זו אחת הסיבה (פרט לאי לקיחת חלק בחטא העגל) שבני הכהנים והלווים פטורים מפדיון, ככתוב: "הנה לקחתי את הלוויים תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל" (במדבר, ג').
הזוהר הקדוש מסביר את נושא הפדיון באופן הבא: "לעשות פדיון לבנו, משמע לקשר אותו בחיים. כי שני ממונים הם, האחד על החיים והאחד על המוות, ואינו יכול לשלוט עליו... והנה טוב, זהו מלאך החיים. 'מאד' - זהו מלאך המוות. ועל כן, באותו הפדיון מתקיים המלאך של חיים, ונחלש המלאך של מוות. בפדיון זה קונה לו חיים. ואותו הצד הרע עוזב אותו, ואינו נאחז בו... בפדיון זה מתקיים מלאך החיים ונחלש מלאך המוות" (פירוש הסולם, כרך א', רמ"ו).
מאז ימי קדם קשרו חכמי הקבלה את סיבת הפדיון לחטא העגל והשלכותיו. לגרסתם, חטא עגל הזהב גרם להסתלקות האור האלוקי, והבן הבכור היה הראשון להיפגע דווקא משום עוצמתו הרוחנית הגבוהה שהתהפכה כחרב פיפיות וגרמה להתעצמות קליפות הטומאה על הנפש. קרי, התגברות הכוחות השליליים על הכוחות החיוביים. הכהן המייצג את כח החסדים בטקס הפדיון מסוגל לאזן ואף להכריע בין שני הכוחות הפועלים.
לא יצירה שלכם בלבד
מצוות פדיון הבן מוטלת על אבי התינוק, ולא על האם. אם האבא לא פדה, והגיע הבן לגיל בר-מצווה, חייב הבן לפדות את עצמו. ייתכנו מקרים שבהם האבא אינו רוצה או לא יכול לפדות, דבר שרוב הפוסקים סבורים שבית-דין יכול לפדותו, אך ללא ברכה, ובתנאי שכשיגדל הנער, אם ירצה, יוכל לפדות את עצמו כדין ובברכה.
פדיון הבן נערך ביום השלושים ואחת ללידה, לאחר שהילד כבר בן חודש. עדות נפלאה לכך ניתן למצוא בדברי הגאון מווילנה שלימד כי אחד הפירושים למילה 'בראשית' הוא ראשי תיבות של - "בן ראשון אחרי שלושים יום תפדה". המשמעות של הדבר מאוד סמלית: הבן הבכור מהווה את ראשית ההריונות העתידיים, ולפיכך קיימת בו עצמה רוחנית רבה מאוד. בחשבון שלושים ואחד הימים נכללים יום הלידה והיום שבו נערך הפדיון. מכאן יוצא תמיד שהפדיון יתקיים ארבעה שבועות ושני ימים מהלידה. לדוגמא, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם הלידה הייתה ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי, וכן הלאה. חשוב לזכור שהימים נספרים אחר הלילה, ולכן תינוק שנולד בלילה שבין ראשון לשני, יום שני הוא יום הלידה. חשוב לדעת, כי אם יום ה-31 חלף ועדיין לא נערך פדיון לבן, יש לערוך אותו בהקדם האפשרי.
הפדיון, פרט להיותו טקס רוחני מרגש ונפלא, נועד לא רק להדגיש את הוצאת הילד מרשות אחת והעברתו לרשות ההורים, אלא תפקידו גם להבליט את הידיעה כי למרות שהילד ממחיש את היצירה המשותפת הגדולה ביותר של ההורים, עדיין קיימת חובת הכרת התודה על מעורבות הבורא בהולדת הבן. שאם לא כך, הדבר עלול לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן, על ההורים להכיר רב תודה על החסד הרב שנעשה עימם, ועל כך שבנם נולד בריא ושלם. שיהיה במזל טוב!
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"
>> התינוק נולד בחודש מרץ? הוא ייצא מפונק