כמה פעמים אנחנו בטוחים, אבל ממש בטוחים, בכוונותיו של מישהו ורק בהמשך מתבדים? כמה פעמים מישהו פגע בכם, נטרתם לו טינה עזה ורק אחרי תקופה הסתבר שלא הבנתם איזשהו פרט שולי הערמתם תילי-תילים של תיאוריות ומסקנות על אותו פרט שגוי, רק בגלל שלא שפטתם אותו לכף זכות? הנה שני סיפורים שימחישו עד כמה כדאי לאמץ את הכלל הזה, לפחות כל זמן שאנחנו לא יודעים את כל הפרטים (ובדרך כלל אנחנו לא).
בגמרא, במסכת שבת, אמרו חז"ל: "הדן חבירו לכף זכות - דנין אותו לזכות", והביאו מעשה באדם אחד (שלפי מסורות שונות הוא רבי עקיבא) שגר בצפון ועבד במשך שלוש שנים בדרום הארץ. בערב יום הכיפורים אמר למעסיקו (אולי רבי אליעזר בן הורקנוס) "תן לי את שכרי, ואחזור למשפחתי על מנת לפרנס אותם". אמר לו אותו מעסיק "אין לי כסף". ניסה בכל זאת העובד, וביקש לפחות פירות. שוב ענה המעסיק בשלילה וטען שאין לו פירות. "תן לי קרקע", ניסה בכל זאת העובד, שהופתע לגלות ששלוש שנים של עבודה יורדות כנראה לטמיון. "אין לי", אמר המעביד. כך המשיך אותו איש - ביקש לפחות בהמה, לפחות כרים וכסתות - אבל אדונו לשעבר ענה לו תמיד באותן שתי מילים: "אין לי".
הלך העובד לביתו שבצפון במפח נפש גדול. שלוש שנים עבד הרחק מביתו, שלוש שנים לא ראה את אשתו וילדיו, ועכשיו אדונו אומר לו שאין לו כלום למרות שבפועל רואים שעדיין יש לו הכל - בית נאה, בהמות, פרדס פירות וכן הלאה. ועדיין, הוא לא שפט אותו לכף זכות, מאחר והכיר אותו וידע שהוא אדם ישר, טוב ומוסרי.
זה לא היה סוף ההתקשרות ביניהם. אחרי החג לקח בעל הבית את כל השכר שהגיע לעובד שלו לשעבר, ובנוסף העמיס כבונוס של רצון טוב שלושה חמורים - אחד של מאכל, אחד של משתה ואחד של מיני מתיקה ויאללה - לצפון. כשהעובד לשעבר ראה את מעסיקו לשעבר עמוס בכל טוב, הוא קיבל אותו במאור פנים ושניהם ישבו לסעודה. אבל מעל הכל ריחפה השאלה: אם יש לבעל הבית - למה הוא טען כל הזמן שאין לו?
אחרי הארוחה פתחו שניהם את הקלפים. שאל בעל הבית "כשביקשת את שכרך ואמרתי לך שאין לי כסף, במה חשדת?". ענה העובד: "חשבתי שמא הזדמנה לידיך סחורה במחיר מציאה, רכשת אותה, ולכן לא נשאר לך כרגע מזומן". שאל אותו "וכשאמרתי לך שאין לי בהמה בעוד שראית בחצרי בהמות - במה חשדת?". ענה "חשבתי שמא השכרת את הבהמות לאחרים, ואתה רק מטפל בהן". כך המשיך ביניהם אותו דו-שיח, והסתבר שבזמן שבעל הבית טען שאין לו קרקע - העובד חשב שמא גם היא מושכרת. כשהוא טען שאין לו פירות למרות שהיו המון על העצים - שפט אותו הפועל לכף זכות וחשב שמא הפירות אינם מעושרים (שכך אינם מותרים לאכילה).
"ובשעה שאמרתי לך שאין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?", שאל לבסוף בעל הבית. "אמרתי", ענה הפועל, "שמא הקדיש כל נכסיו לשמים". הפועל חשב שאדונו נדר שעד שיקרה דבר מסוים - הוא מוסר את כל רכושו לאלוהים, ולכן אינו יכול לתת דבר. ענה לו בעל הבית "כך היה! הדרתי את כל נכסיי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבריי בדרום - התירו לי כל נדריי. ואתה, כשם שדנת אותי לזכות - המקום (אלוהים) ידין אותך לזכות".
חצוף, בחנייה שלי הוא מחנה?
והנה מעשה נוסף על אדם בזמננו שלא אהב לדון אחרים לכף זכות. אותו איש עבד כנהג משאית בטון, ופעם בחודש-חודשיים בממוצע, כשחזר לביתו וראה שמישהו החנה את רכבו בחנייה "שלו", חמתו בערה בו. פעם אחת, ביום קשה במיוחד בעבודה, הוא הגיע עם המשאית לחנייה וגילה רכב חונה במקומו. הוא ירד מיד מהמשאית, ורצה לראות האם מישהו יושב בפנים. ובכן, מסתבר שהרכב היה ריק, ולא רק ריק אלא חדש, נוצץ, עדיין עם הניילון על הריפודים.
"אה, אז בעל הרכב חושב שאם הוא קנה רכב חדש מותר לו להחנות איפה שהוא רוצה?", חשב בעל המשאית בזעם, ומבלי לחשוב שנית החליט ללמד את בעל הרכב החדש לקח. הוא חיבר את כל מה שצריך וללא עיכוב החל לשפוך על הרכב הדנדש את כל הבטון שהיה במערבל. המחזה היה מחריד ומביך בו זמנית, אבל ידידנו הרגיש סיפוק עצום.
עד שעלה לביתו, פתח את הדלת, גילה חושך מוחלט וכעבור שנייה הבחין בעשרות מחבריו צועקים בהתלהבות "מזל טוב! יום הולדת שמח". לא עברו כמה שניות, ואשתו האהובה הגישה לו עוגת יום הולדת שבמרכזה, במקום נרות יום הולדת, נמצא מפתח לרכב החדש והנוצץ עליו חלם תקופה ארוכה. "ראית אותו?", שאלה בהתרגשות, "הוא למטה, עדיין עם הניילון על הריפודים".