השבוע עולה בהוט עונה שניה לתוכנית "שיחת נפש" - תוכנית הראיונות של הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר פרופסור יורם יובל. בתכנית משתמש יובל בכישוריו כמטפל כדי לדובב את סלבריטאי ארצנו ומנסה להוציא מהם דברים שלא שמענו בעבר. זה מעניין? זה מקורי? זה יכול לעבוד? שאלנו את איריס רילוב, פסיכולוגית הבית, מה דעתה על הקונספט הספק מציצני ספק אפקטיבי שמציעים לכם בחברת הכבלים.
רילוב, להפתעתנו, דווקא חושבת שיובל תורם משהו מיוחד לנוף הטלוויזיוני, וייחודה של התוכנית נעוצה באיכויות שהוא מביא עמו למסך כמטפל. "כמו שהוא אומר בתחילת התוכנית", מספרת רילוב, "זו שיחת נפש, לא טיפול. שיחה כזו יכולה להתרחש בעיקרון בין כל שני אנשים בה המראיין קשוב לזולתו ומתעניין בו באופן אמפטי. פה זה מרתק במיוחד, כי המראיין הוא מטפל מקצועי רגיש ומנוסה שהקשבה מכוונת לזולת היא מיומנות משוכללת אצלו. הוא מקשיב ומנסה באמת להבין מהיכן מדבר האדם שמולו, וזה הופך את הראיון לעמוק ומשמעותי יותר מהרגיל. יש בזה גם משהו מנחם עבור הצופים, שמתוודעים להתחבטויות נפש של אדם ש'מורם מהעם'. זה מזכיר לנו שהחיים מורכבים ומסובכים אצל כולם, לא רק אצלנו, ואפשר גם לקבל מהמרואיין הידוען השראה לדרכי התמודדות עם קשיים בחיים”.
אבל עם כל המצלמות שמסביב, העורך באוזנייה והיחצ"ן בחדר הסמוך, כמה כנה כבר יכולה להיות שיחת נפש כזאת? אפשר באמת לחשוף שם תובנות אמיתיות?
"תלוי. אני לא בטוחה שזו סיטואציה לפריצת דרך פתאומית, אבל תמיד יכול להיות חידוש, שאלה שלא חשבת עליה שתוביל לתובנה חדשה, אז זה אפשרי בהחלט. כל אחד תמיד יכול למצוא משהו חדש על עצמו, וזה יכול לקרות מול מי שמקשיב ושואל שאלות נכונות. אני לא חושבת שמדובר בהצגה או משהו כזה".
ואין סכנה ביותר מדי חשיפה אישית כזו מול המצלמות?
"כאן מתבטא ייחודו של יובל, להבדיל מסתם מראיין חטטן ולא מקצועי. הוא נזהר, מכבד מרואינים, לא פורץ את הגבולות שלהם ומתעניין תמיד בגבול הטעם הטוב, בניגוד לחוסר הגבולות הקיים בתוכניות אימון למיניהן שמתיימרות "לטפל" במרואיינים שלהם. המטפלים שם חודרים לחיים של אנשים ללא הכשרה ומחליטים בשבילם החלטות מבלי ממש להקשיב להם ולכבד את הגנותיהם - זה עלול להיות מסוכן.
טיפול – כן, גם אתם יכולים
רילוב טוענת שבשיחת נפש שכזו, יש למרואיינים הזדמנות להציג פן לא מוכר, אינטימי יותר, וזו יכולה להיות חוויה חיובית כאשר זה נעשה מול מישהו אמפטי ולא מול כתב רכילות למשל. "יש להם שליטה במה שנאמר, אין כאן תחושה של מניפולציה ולהרגשתי, אין בשיחות אלמנט מציצני יותר מתוכנית אחרות. מדובר בסיטואציה מוגנת ומכובדת מול אדם שניתן להאמין בו ולסמוך עליו, וכך נוצרת בין המרואיין למראיין אינטימיות וקירבה נעימה שעוברת גם לצופה".
מה באמת הרווח של הצופה ממפגשים שכאלה?
"הצגת מפגש בין מרואיין למראיין - שהוא גם מטפל - עושה שירות לציבור ומעודדת פנייה לטיפול בעת הצורך. בעקבות הסדרה 'בטיפול' חלה עלייה בפנייה לטיפול, והסדרה עשתה דבר מדהים במובן הזה - היא שיחררה את המיסטיפיקציה שיש סביב טיפול נפשי כשהציגה אותו כמפגש חיובי. גם 'שיחת נפש', שהיא חשיפה טלוויזיונית של שיחה אינטימית עם מטפל למרות שלא מדובר בטיפול, נותנת לגיטימציה ומאפשרת נגישות לטיפול פסיכולוגי".
אי אפשר, כמובן, שלא לתהות האם לנוכח כל תוכניות האימון והריאליטי ששוטפות את המסך, הטלוויזיה צועדת בצעדי ענק לכיוון הדבר האמיתי - הצגת טיפולים פסיכולוגיים על המסך הקטן. רילוב, לפחות, מתנגדת בכל תוקף לפתוח לפומבי את חדר הטיפולים. "זה אוקסימורון - מטרה של טיפול היא לסייע, וקשה לי לראות איך זה יכול לתרום למטופל. בקוד האתי של הפסיכולוגים חל איסור על ניצול המטופל לצרכי המטפל. ברגע שטיפול משודר ויש רייטינג - מישהו אחר מרוויח מזה. גם אם אדם מסכים להתערטל ולחשוף את מצוקותיו, זה עלול להיות סוג של ניצול והעצמה של צרכים אקזהביציוניסטים שלו, וזה אף יכול להזיק".
אז מה ההבדל בין זה לבין שאר תכניות טלוויזיה חושפניות של אימון וייעוץ?
"המטפלים בהן הם לא פסיכולוגים או פסיכותרפיסטים מוסמכים, ולא בכדי. מדובר שם באפיזודות התערבות חד פעמיות ולא בטיפול ממושך שהוא מטבעו תהליך איטי, מורכב, ופחות דרמטי".
"אולי אני שמרנית", מסכמת רילוב, "אבל צריך לזכור שמטפל מקצועי ואחראי לא יכול להשתמש במטופל לצורך קידום אישי. דווקא בעידן בו הרבה מהגבולות נפרצים, חשוב לתחום ולשמור על "שמורות טבע" שבהן יש משמעות לצנעה, לפרטיות ולכבוד לצרכי הזולת”.