כך הולכים השותלים: עם זאטוט ביד אחת ושתיל מתפורר בשנייה. עם חיוך מודבק על הפנים שמסתיר מאחוריו מרמור מיואש על שנים של נטיעות עקרות. עם ידיעה גמורה שעוד שעתיים יבואו עובדי העירייה ויעקרו את השתילים הרכים, כי מי בכלל צריך עצים על אי-התנועה הזה?! בואו נודה על האמת - עבור רוב הישראלים, כשט"ו בשבט מגיע, זה בעיקר חג לגננות. מדובר בחג כמעט לא חגיגי, בלי טקסים מיוחדים או אפילו סתם סעודה משפחתית לרפואה, שלא לדבר חופש מהעבודה. בקיצור – חג האילנות הוא חג בלי "בשר".
אז זהו, שאפשר גם אחרת. מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג אינו ברור, אבל מה שברור זה שבדורות קודמים היה זה חג מלא קסם ומשמעות. במאה ה-16 תיקנו חכמי הקבלה בצפת נוסח שנקרא "תיקון ליל ט"ו בשבט" – רצף של קטעים מהתורה, התלמוד והזוהר שעוסקים בטבע, בפירות משבעת המינים, ובקשר שלהם לאדם ולעם ישראל. ברבות הימים, כשהתיקון הפך ממוסד יותר והזכיר את ליל הסדר של פסח, הוא זכה לכינוי "סדר ט"ו בשבט".
פותחים שולחן
איך עושים את זה? בסדר כמו בסדר, הכל נסוב סביב אוכל. אז קודם כל – ערכו שולחן מפואר. הניחו עליו קישוטים של עלים וצמחים והצטיידו בפירות יבשים ואגוזים מכל המינים והסוגים. לאחר מכן, הניחו אחר כבוד על השולחן בקבוקי יין אדום ויין לבן. ממש כמו בליל הסדר, גם הקו העלילתי המנחה של סדר ט"ו בשבט הוא שתיית ארבע כוסות, אבל הפעם כל כוס מייצגת עונה אחרת של השנה. הכוס הראשונה ששותים היא כוס שכולה יין לבן, המסמלת את התנומה והשלכת של הסתיו. בכוס השנייה מערבבים הרבה יין לבן עם מעט אדום, על מנת לסמל את החורף, בו הטבע מתחיל להתעורר. הכוס השלישית שהיא תערובת יינות ביחס הפוך – הרבה אדום ומעט לבן – מסמלת את האביב בו הפריחה בשיאה. ואילו הכוס הרביעית, על טהרת היין האדום, מסמלת את עונת הקיץ, בה הפירות מבשילים וניתנים לאכילה.
בין לבין, נהוג לקרוא קטעים מהמקורות שקשורים לפירות. בקיבוצים ובקהילות אחרות נוהגים לשדרג את הסדר על ידי הוספה של קטעים ושירים ישראליים אהובים שמתקשרים לפרי המסוים שנאכל או לטבע בכלל. למשל, כשאתם אוכלים תמר אפשר לשיר "קחי לך תפוחים ותמרים" (או אפילו "צדיק כתמר"), וכשמנשנשים שקדים אפשר לזמזם את "השקדייה פורחת". גם שירים כלליים יותר כמו "שירת העשבים", "שלג על עירי" ואפילו "ארץ ארץ ארץ" הולכים טוב.
אבל בואו נזכור שלמרות שאתם הולכים לבלוס הרבה פירות יבשים במהלך הסדר, המטרה היא להתמקד לא רק במתיקות שבחיך אלא גם בסמליות שעומדת מאחורי הפירות, סמליות שמחזירה אותנו לחיבור בין עולם הטבע לבין העולם הפנימי של האדם. נהוג לאכול פירות משלושה סוגים: פירות שאת קליפתם זורקים ואת תוכם אוכלים, כמו רימונים, אגוזים ושקדים; פירות שאת תוכם – הגרעין – זורקים ואת חיצוניותם אוכלים, כמו זיתים, תמרים ודובדבנים; ופירות שאין בהם פסולת, כלומר גם קליפתם וגם תוכם נאכלים, כמו למשל תאנים, תותים וחרובים.
פירות אלה מייצגים עצמים, מצבים ואנשים שלגביהם הכל טוב, משמעותי וחיובי באופן ברור ומוחלט. שני סוגי הפירות האחרים מייצגים מצבים יותר מורכבים, בהם לפעמים צריך להסיר את הקליפה כדי להגיע אל המהות, או לחלופין לזרוק את הגרעין ולמצוא את המשמעות דווקא ברובד החיצוני של הדברים. הרעיון שעומד מאחורי החלוקה הזו הוא שכדי "לתקן" את העולם (ולמי שאין יומרות גדולות מדי – גם כדי "לתקן" את האדם), צריך להיות מסוגלים למצוא את הטעם שבכל אחד משלושת סוגי הפירות. הפירות נאכלים דווקא בסדר הזה, ואכילתם מייצגת, על פי הקבלה, את היכולת של האדם "לטפס" מעולם לעולם, כשכל פרי שנאכל מסמל התקדמות רוחנית נוספת. אתם יכולים לבקש מכל אחד מהמסובים לתת דוגמא לסיטואציה, מפגש או אדם שמזכיר לו כל אחד מסוגי הפירות, ולחשוב איך הוא יכול למצוא בכל אחד מהם את הנקודה הטובה, ה"טעימה".
בליל הסדר "האמיתי", בשלב מסוים של הלילה ההגדה הופכת להיות עונש של ממש וכולם מחכים כבר לקניידלך. היתרון של סדר ט"ו בשבט הוא שבמהלך הדורות לא תוקן נוסח אחד קבוע של הסדר, אלא רק עקרונות מנחים, מה שמאפשר לכם למלא את הערב בתכנים נוספים כיד הדמיון הטובה עליכם. בשנים האחרונות, ברוח התקופה ובהשפעת הטמפרטורות העולות בעקבות ההתחממות הגלובלית, הוטענו על ט"ו בשבט גם משמעויות אקולוגיות. הסדר הירוק שמתחולל לכם על השולחן יכול להיות הזדמנות נפלאה לעורר דיון בנושאי סביבה. שאלת פתיחה טובה יכולה להיות - איך יתכן שהתאנים והמשמשים מוגשים בצלחות חד פעמיות. חג שמח!