1. ברית רוחב
משה רבנו אוסף את העם ומתחיל בנאום: מה שחשוב לתורה זו האחדות, אחדות הכוללת כל אחד ואחת על פני הגלובוס.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
למה כולם מתייצבים?
"לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
משה לא מסתפק במילה 'כולכם', אלא יורד לפרטים כדי שנבין שמדובר בבעלי תפקידים, אישי ציבור, אנשים נשואי פנים, אבל גם התינוקות, הטף, הנשים כמובן, הגר, וגם חוטב העצים ושואב המים. מהפרופ' ועד הסנדלר, מהטייקון ועד מנקה הרחובות. כולם ביחד ניצבים היום.
המילה 'היום' חוזרת שוב ושוב. יש פרשנים המצביעים על כך שהמילה 'היום' מסמנת שמדובר גם על זמן הווה, עכשיו, גם כרגע. זה אקטואלי, לא רק היסטורי. יש פרשנים האומרים שמשה רבנו כותב 'היום' כל כך הרבה פעמים מאחר וזהו יום חייו האחרון, זו הצוואה שלו ויש פרשנים האומרים 'היום' - זהו ראש השנה. זו הדרך להיכנס לשנה הזו.
התורה מחזירה אותנו לראיית עולם כללית יותר, כולם ניצבים יחד. יש משהו באחדות הזו המתגלה רק במצבי מצוקה. אנו אמורים לחיות מתוך תפיסת עולם של אחדות וסולידריות. בימים אלו זה קשה אף יותר.
לאחרונה ראיינתי את סיון אוחיון, אלמנתו של הרב שי אוחיון ז"ל, שנרצח בפתח תקווה בשעה שהלך לביתו. מתוך תהומות של אבל, של עצב ומצוקה היא דיברה בדיוק על הנקודה הזו, האחדות. "עלינו לקבל את האחר, לאהוב את האחר ולא משנה מאיפה הגיע, מה הוא עשה או איך נראה. חבל שעל דברים קטנים אנחנו מגיעים לפירוד".
יש נקודה נוספת. זו לא רק אחדות בין האנשים השונים, אלא גם אחדות בתוך חלקי הנפש שלנו. הפסוקים מתארים את האנשים במעמד הרם ביותר ואת פשוטי העם. אלו כל חלקי הנפש שלנו, כך מסבירים גדולי החסידות. עכשיו אתם ניצבים מול ה' עם כל הירידות והעליות של השנה האחרונה, את כל הרגעים האלו צריך לאסוף, ולהתייצב איתם אל מול השנה החדשה.
2. ברית עומק
עד עכשיו דיברנו על ברית רוחב, על כל מי שחי וקיים, כאן ועכשיו. אבל יש מישור נוסף של הברית הזו: העבר והעתיד.
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
הברית לא כוללת רק את בני ישראל שנכחו אז באותו מעמד, אלא גם את צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם עד היום, מי שכבר נפטר ומי שטרם נולד. היא שייכת לכל הדורות.
יש סיפור מפורסם על בן-גוריון ויצחק טבנקין, שניים ממנהיגי התנועה הציונית. באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עליי להתייעץ". למחרת חזר טבנקין לבן גוריון ואמר לו לא להסכים להצעה הבינלאומית הזו. בן גוריון שאל את טבנקין עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.
זוהי הפתיחה לפרשה. אחדות כוללת בזמן ובמקום.
3. עבודה זרה
התורה לא עושה הנחות ומתארת אותנו גם ברגעים פחות מוצלחים. היא מתארת לנו את העובדה שניכנס לארץ ולא הכל יהיה מושלם. יש סכנה שהעם לא יחיה באופן המתאים ביותר לתוכניות ולחלומות המיועדים לו:
"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".
הגעתם לארץ ישראל. משה שואל - מה באתם להקים כאן? עוד מצרים? עוד ארה"ב? אנחנו באנו להקים כאן משהו שונה. כמובן, יש לנו שותפות ערכית עם חלק מהמדינות, אך אל תחיו בדיוק את החיים התרבותיים שלהם, אל תעשו 'העתק-הדבק', שימו לב.
המילה החשובה ביותר פה היא - שורש. האם יש בכם שורש המתחיל לפזול לצדדים? שלא זוכר את מה שעברנו, את יציאת מצרים, הר סיני, הרעיונות הגדולים? אנחנו מחפשים את השורש כדי לעקור אותו כבר בתחילתו.
זה מאוד קשור לתקופה הזו של חשבון נפש, רצון להתחיל מחדש ולהסתכל גם על ניצנים של התנהגות בעייתית, לראות אם יש סדק אצלנו או אצל ילדינו, לראות את השורש ולטפל בו. עלינו לדאוג שיהיה לנו חשבון נפש יומי - האם יש בנו שורש של רעל, עבודה זרה? צריך לטפל בו לפני שהוא גדל, אחרת יהיה קשה לעקור אותו.
4. תשובה
ממשיכים מהחורבן, הקללות והעבודה הזרה ליכולת לתקן. יש בנו יכולת כזו. לא סתם קוראים את הפרשה הזו ערב השנה החדשה.
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
למרות שהעם קלקל ויצא לגלות, לעם יש את היכולת לחזור בו ולהיות מה שהוא באמת.
אפשר לעשות פוטושופ גם על החיים, להעלים כתמים ולכלוכים, אפשר לכתוב מחדש את התסריט, לערוך את הסרט. אך העיקרון הגדול והמהפכני - התשובה - נכון תמיד.
זו תקופה בה אנו נחשפים לסיפורים קטנים/גדולים של תשובה.
מיצג של כ-15 מיליון גרעיני חמנייה עשויים פורצלן ופרוסים על הרצפה הפך לאטרקציה המרכזית בתערוכה של האמן הסיני איי וייויי המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. הגרעינים, שיוצרו בשיטה מסורתית בעבודת יד בכפר סיני קטן, מעוררים השתאות ובמוזיאון הגדירו שתי פינות שבהן המבקרים יכולים למשש ולהרגיש אותם. אלא שאחד המבקרים לא עמד בפיתוי ולקח שניים הביתה.
במוזיאון כמובן לא שמו לב, עד שלאחרונה התקבלה מעטפה ובה שני גרעינים ומכתב חרטה. "למוזיאון שלום רב, ב-17.8 משפחתי ואני ביקרנו במוזיאון, היינו בגרעינים של אי וייויי. לקחתי שני גרעינים מהגרעינים שאפשר היה לגעת בהם", כתב המפלח.
"כאשר לקחתי את הגרעינים בעצם גנבתי יצירת אומנות שאנשים השקיעו בה את הנשמה. ברגע שלקחתי את הגרעינים ראיתי את זה כ'כולה' שני גרעינים אבל כדי שאני אוכל לראות בכלל את שני הגרעינים האלה אנשים עבדו כמו 'חמורים'. אני מצטער מעומק לבי על הנזק שגרמתי. אני לא חותם את שמי מרוב בושה על המעשה שעשיתי, והנני מתחייב כי מעשה זה לא יחזור על עצמו".
אנחנו לא חיים בעולם דטרמינסטי, לא הכל כפוי עלינו מראש. יש לנו יכולת לחזור ולתקן. התורה כורכת את התשובה האישית שלנו בתשובה לארץ ישראל, שיבת ציון.
5. שיבת ציון
העם עדיין לא נכנס לארץ ישראל, אולם כבר אז משה אומר להם - יום אחד תגלו מפה ויום אחד גם תחזרו. הוא פורש בפניהם את כל ההיסטוריה. מזל שהוא עושה את זה. זה רלוונטי לנו, לדור שזכה לחזור אחרי כל הגלויות. הפסוקים האלו באמת מתגשמים!
"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
אנחנו לא שמים לב לגודל הנס. יש פה הרבה חולים ונדבקים, קבינט ובלגן, הביקורת נכונה אבל כשעושים זום אאוט ומסתכלים על אלפי השנים האחרונות מקבלים פרופורציות ומבינים שאנחנו חיים בתוך מהלך של חזרה היסטורית, דרמטית, בסדר גודל תנ"כי. התקבצנו לכאן, מיותר מ-100 מדינות, יש לנו קשר מיוחד למקום הזה. זה לא רק אנחנו, זה הבית של כל יהודי ברחבי העולם, הקשר הוא גם שלהם, גם אם הם לא זכו עדיין לעלות לארץ. הקשר שלנו למקום הזה הוא עתיק, עמוק ולעתים אף לא רציונאלי.
6. זה אפשרי
גם בתוך היומיום והשגרה, אפשר להשתנות, אפשר להשתפר. זה קרוב וזה תלוי בעיקר בנו.
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
אלו דימויים מופלאים המדגישים לנו - זה לא מיועד למלאכים בשמיים או למישהו שגר במקום אחר, אם רק הייתי כזה או אחר. זה קרוב מאוד, בפיך ובלבבך. זה אפשרי!
בסוף זה תלוי בך - הבחירה החופשית בידנו, בין טוב לבין רע.
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך"ָ.
הכי קל להאשים אחרים, ממילא המצב מזעזע, תראו את המנהיגות, המשטרה, פרויקטור הקורונה... אפשר להאשים כלפי חוץ, אבל הרבה מהאחריות על מצבנו היא בידינו. יש חיים ויש מוות, יש טוב ויש רע, אנחנו בוחרים על איזו דרך לעלות.
7. אפילו משה רבנו נפטר
כאמור זהו יומו האחרון של משה. אפיל ה-מנהיג, המחנך שהוציא אותנו ממצרים והביא לנו את התורה, בסופו של דבר, נפטר מהעולם. בפסוקים עצובים מאוד, מתארת לנו הפרשה את העובדה שאחרי 40 שנה במדבר העם ייכנס בקרוב לארץ ומשה רבנו לא. פרשנים אומרים שבכוונה איננו יודעים את מקום הקבר שלו, שלא נהפוך אותו למקום קדוש, שנדע להיגמל. כל דבר משה פתר לנו, תיווך לנו. כעת עלינו להסתדר בלעדיו.
" וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".
כולנו מוגבלים בצורה מסוימת. אף אחד לא יודע כמה זמן יימשך מסע חייו. אפילו משה הוא בשר ודם ומסלול חייו מסתיים בפרשה הזו. משה הפך לסמל בו הוא עומד על הר נבו ורואה את הארץ מנגד. גם המסר הזה חשוב. אפילו משה רבנו נפטר. אנחנו בני אדם, בני חלוף. עוד מעט נקרא זאת בתפילות יום כיפור. האדם הוא יצור מוגבל ולכן עליו לקחת את תקופת השליחות שלו בעולם הזה יותר ברצינות.
8. שירה
משה לא נפרד מאיתנו בפסימיות. להפך, הוא נפרד מאיתנו בשירה. אחרי חמישה חומשים של תורה, כל כך הרבה מצוות, הלכות ודינים. כל כך הרבה מריבות של העם, סכסוכים, נפילות, טעויות, חטא העגל וחטא המרגלים, מה עברנו? כל כך הרבה מסעות במדבר. משה רוצה שאקורד הפרידה האחרון יהיה בשירה. התורה היא בסופו של דבר שירה. ממסע הפרידה של משה אנחנו יוצאים למסע של כל כך הרבה שנים בשירה הרמונית.
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם".
אנחנו מסיימים ספר של 613 מצוות, תרי"ג איסורים והיתרים, כל ארון הספרים היהודי, משנה, גמרא, שולחן ערוך ומשה קורא לזה שירה. זו שירת חייכם, ותתייחסו אליה כך.
עם השירה הזו נאחל - שבת שלום!