פרשת השבוע היא פרשת בלק, ואנחנו נציג מתוכה - ארבע ברכות לימי הקיץ והקורונה. תקציר העלילה: בלק מבקש מבלעם, שהיה נביא ואיש רוח, לקלל את עם ישראל. מהפה של בלעם יוצאות רק ברכות, והן הופכות לפסוקים מפורסמים ומכוננים במורשת שלנו. הברכות האלה – שאקטואליות עד היום – חוזרות מדי שנה בפרשה, ומאפשרות לנו לראות איך בלעם רואה אותנו מבחוץ. מה התכונות שלנו, ומה אנחנו אמורים להיות? השנה נדמה לי שעם תחילת החופש הגדול, ותוך כדי משבר הקורונה, יש במילים האלה עוצמה רבה:
1. הברכה הראשונה: להסתכל על העבר ועל העתיד
וכך אומר בלעם: כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ
ורש"י מסביר את משמעות המילים: אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואימהות.
בלעם מסתכל ומבין שמה שהוא רואה – זה לא כל הסיפור: אני רואה את העם הזה – ורואה את אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. אני רואה את העבר. כלומר, הוא רואה בנו את השורשים. זה לא סתם אנשים שבאו משום מקום, שנולדו היום בבוקר. יש פה מורשת של אלפי שנים. אבל הוא לא רואה רק עבר אלא גם עתיד, כפי שמסביר הרב שמשון רפאל הירש: כדרך שמקומות מרוחקים מתקרבים זה אל זה לעיני הצופה ממרום, כך הדבר גם בזמנים.
אם רש"י מדבר על העבר, הרב שמשון רפאל הירש מדבר גם על העתיד ומציע לנו לעשות זום-אאוט. כמו ששני מקומות רחוקים זה מזה נראים לצופה מרחוק כקרובים זה לזה, כך זה גם במישור הזמן ולא רק במישור המרחב. ההיסטוריה שלנו ארוכה ועמוקה, בלעם מסתכל ורואה את הרצף ההיסטורי שבו בסופו של דבר לעם הזה תהיה בשורה גדולה. הרי רוב העמים שמוזכרים בפרשות האחרונות – מהכנעני דרך הגרגשי, מהאמורי דרך היבוסי – לא קיימים היום. בלעם קולט שהאומה הקטנה שהוא רואה – תשרוד פה אחרי כולם. הוא מקבל פרספקטיבה.
2. הברכה השנייה: לשמור על ייחודיות לאומית
בלעם רואה את העם ואומר: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
חז"ל אומרים לנו משהו על השם של בלעם: בלעם – בלא עם.
כלומר, בלי לאום, בלי לאומיות. אדם שאין אצלו חשיבות לזהות של אומה. זהות לאומית היא אחד הנושאים המרכזיים כיום על סדר יומנו – בארצות הברית, באירופה, גם בישראל, שאלות של הגירה, של גדר, מסתננים ואזרחים, הגדרת חוק הלאום של המדינה, ברקזיט ועוד ועוד. הקורונה העצימה זאת עוד יותר – פתאום יש גבולות, יש מדינות, אין דבר כזה "אזרח העולם הגדול" גם אם התרגלת לטוס כל היום ולחיות במלונות ובשדות תעופה. בסוף כל מדינה פה שומרת על גבולותיה ונאבקת בקורונה בדרך אחרת, מובהקת, ופתאום מדרגים אותנו ביחס למדינות אחרות ולעמים אחרים.
בלעם רואה שהעם הזה יצליח לא להתבולל ולשמור על זהותו אלפי שנים, יהיה בו מאפיין של "לבדד", ייחודיות כלשהי.
3. הברכה השלישית: ברכת הפרטיות
בלעם מכריז, מול האוהלים של העם: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
ורש"י מסביר: ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו.
מהי הברכה הזו? קודם כל – "מה טובו!". זו קריאת התפעלות ספונטנית שנחקקה אצלנו עמוק בלבבות, היא פותחת את סידור התפילה, חקוקה על ארון קודש, אבל ממה הוא מתלהב? ארכיטקטורה? עיצוב? בנייה? גגות? דשא? רש"י מסביר את הצופן: זה מחנה של המוני אנשים. צפוף, חם, אנשים שונים, הרבה שבטים, מרקם הטרוגני, ספקטרום חברתי רחב, 40 שנה הם זזים יחד ושוב חונים ושוב נוסעים, ועדיין – איזה פלא, איזה נס, איזו ברכה – הם יודעים להפריד בין רשות הרבים לרשות היחיד. הכי קל להגיד "יאללה בלגן", ונתארגן על עצמו כשניכנס כבר לארץ ישראל, כי שם לכל אחד יהיה בית. אבל לא, הם שומרים על צנעת הפרט. זו חברה בריאה, טהורה, בלי חטטנות יתר אצל האחר, מתוך הבנה שיש לכל אחד זכות לפרטיות. יש פה צניעות, יש פה אצילות, וזה מרשים אותו ומאליה יוצאת הקריאה הזו מפיו: מה טובו אוהליך יעקב.
למה זה כל כך חשוב? יש פה סוד שאפשר לקרוא לו: הפרדת רשויות. הפרדת רשויות לא בין השופטת למחוקקת למבצעת, זה גם חשוב, אלא בין רשות הרבים לרשות היחיד, ובין רשות יחיד אחת לשנייה. התורה דורשת מאיתנו להכיר בכך שיש תחום ציבורי ויש תחום פרטי. ושוב, זה מדהים – במדבר זה היה חדשני כי העולם היה פרימיטיבי, והיום זה חדשני כי העולם הוא "מתקדם". הרעיון שהאוהלים לא פתוחים אחד כלפי השני במדבר הפתוח, שיכול להפוך להפנינג, הוא יסודי ובסיסי.
היה כאן "תכנון ערים" ששמר על צניעות ועל מרחב אישי. שנים לפני הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" – בלעם מתפעל מחברה שבה לא מקנאים בדשא של השכן, פשוט כי לא מסתכלים עליו. בלעם מגיע מתרבות של עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. הוא חי בעולם שכולו פריצת גדר, הוללות, אלילות, פתאום הוא רואה מול עיניו תום וצניעות ופשטות ויופי וחן וטוהר.
גם היום האתגר המרכזי עבורנו היא לפתח עולם פנימי. אנחנו חיים בעידן של I am what I shareואם משהו לא שותף – הוא לא קרה. זו משימה, לפתח את החיים שלנו. מדברים היום על תסמונת FOMO – fear of missing out, הפחד להחמיץ דברים שקורים, פוסטים שעולים, סטוריז שכבר באוויר ועוד מעט יעלמו. אבל מה עם FOMO על החיים שלי, על העולם הפנימי שלי? אני פוחד להפסיד מחשבות של אחרים, אבל בינתיים מפסיד המון מחשבות שלי. שלא לדבר על הילדים שלי, מה עם הפחד להפסיק אותם ואת חוויותיהם, שלא עולות בפוסט מלוטש ומהיר, אלא מצריכות הקשבה ותשומת לב ורגעים של שתיקה?
4. הברכה הרביעית: יש לנו סיפור לספר לעולם
בלעם אומר עלינו: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.
ורש"י מסביר: יתיישבו בארצם בכוח ובגבורה.
יש לעם הזה סיפור, יש לו מסר להעביר לכולם, הוא ישוב לארצו וישמיע מכאן קול. יהיה מי שיצטרף אליו ("מברכיך ברוך") ויהיו לו בריתות ושיתופי פעולה וידידים מקרב העמים, ויהיה מי שילחם בו ("אורריך ארור") ואלה יהיו עמים ארורים במיוחד בהיסטוריה האנושית. כשהוא יחזור לארצו – לא יוכלו להזיז אותו מכאן. כאריה, כלביא, הוא יישב פה מתוך ביטחון עצמי, מתוך רצון להיות ברכה לסביבה.
זו הייתה רק טעימה. סיפורו של בלעם עמוק ומורכב הרבה יותר – הפרשנים דנים אלפי שנים בו ובכל מה שאמר. בחרנו פה רק כמה פסוקים חיוביים שאמר על אבותינו במדבר, בפרשת השבוע. הלוואי שיתקיימו בנו הברכות של בלעם, גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. שבת שלום.