למרות העובדה שכבר כמה שנים כולנו מסתובבים עם תחושה שהכתובת נמצאת על הקיר, שמשהו חייב להשתנות ושמישהו חייב להתעורר - האופניים החשמליים לאט ובהדרגה הפכו לסיוט של כולנו. מהדורות החדשות פתחו בדיווח נוקב על תאונות דרכים רבות שבהן מעורבים האופניים הללו ובפרט הדגישו שוב ושוב את גילם הצעיר של הרוכבים שנפגעו לרוב באופן חמור יותר בתאונות אלו.
פציעתם של בני נוער ובוודאי מותם הטרגי בעקבות שימוש בכלי רכב חדשני לא עשה טוב לאלמנט התקשורתי שלו. ועדיין היה נדמה, כי לאיש מבין המוסדות הרשמיים אין כוונה לשנות משהו. אפילו מספרם המדויק של האופניים החשמליים אינו מצוי, כפי הנראה, בידיו של שום גורם רגולטורי כלשהו. העובדה שבשנת 2018 הסתובבו ברחובות הארץ כרבע מיליארד של אופניים כאו היא השערה מושכלת, אבל לא מידע מדויק. עד כדי כך חלף הנושא על כל יתרונותיו וחסרונות מתחת לאפם של משרד התחבורה, משרד הכלכלה והרשויות השונות.
אלא שאז התרחש משהו. התאונה של ארי נשר, בנו של במאי הסרטים הנודע אבי נשר ("הלהקה", "דיזינגוף 99", "סוף העולם שמאלה" ועוד), הביאה אתה גל עצום של סקירה תקשורתית. למה התקשורת הסתערה בערנות מופגנת דווקא בניתוח התאונה הזאת ובסקירתה? קשה להחליט. האם בשל מעמדו המוכר של אביו, אם בשל הטרגדיה האנושית שבה מקפח בחור צעיר בן 17 בלבד את חייו תוך שמשפחתו האצילה בוחרת בהחלטה אמיצה ואנושית במיוחד לתרום את איבריו ובין אם הידיעה שהפוגע - שברח מהזירה והותיר אחריו את נשר הצעיר גוסס ומדמם למוות - הוא לא אחר מאשר שחקן כדורגל נערץ, יצחק אספה מקבוצת מ.ס. אשדוד.
בכל מקרה, אירוע הדריסה הזה היווה ללא ספק את נקודת המפנה המשמעותית ביותר במשבר ההתנהלות עם האופניים החשמליים. בעקבות ההד התקשורתי העכור החל, כמובן, גל ציבורי של מיאוס וחשש מכלי התחבורה החביב שהחל להיחשב באופן מידי מ"פופולרי וידידותי" ל"רוצח שקט ברחובות". מדד המכירות, על פי דיווחי יבואן אופניים חשמליים מוכר וחנויות אופניים שונות, צנח באופן מהותי.
נדמה, כי כיום נמצא הכלי בצומת דרכים לגבי המשך תפעולו בארץ. מערכת החוק ומערכת האכיפה התעוררו (לצערנו, מאוחר מדי עבור אלו שכבר קיפחו את חייהם או איבדו מי מבין המשפחה). ובכל זאת, ייתכן שהתעוררות זאת תביא לתוצאה מיוחלת ואופטימלית. משנת 2014 שבה הותר, כזכור, הייבוא הרשמי של האופניים החשמליים על ידי שר התחבורה אז וכיום, מר ישראל כץ ועד ספטמבר 2018, אז התרחשה התאונה הטרגית שבה נהרג ארי נשר, גרף מכירות האופניים היה בעלייה באופן מתמיד ומתמשך. בשיאו, כאמור, הגיעו המספרים למאות אלפים.
כבר מלכתחילה לא נדרשה שום תעודת הסמכה או רישיון נהיגה עבור רכיבה על האופניים, למרות העובדה שהם נושאים עמם מנוע חשמלי המאפשר להם להגיע למהירות לא מבוטלת של 25 קמ"ש. להיפך, דווקא בני הנוער שהיו מתחת לגיל החוקי שבו מותר להחזיק ברישיון נהיגה היו הקהל הפוטנציאלי האולטימטיבי. ואכן, המחזה של החבר'ה הצעירים רוכבים בהמוניהם על גבי אופניים היה שגרתי לחלוטין. זה לא רק מה שנדמה היה לנו, עובדה זו אפילו מוכחת במחקרים מבוססים.
על פי המחקרים הללו, כשליש מרוכבי האופניים החשמליים היו מתחת לגיל 18. אלא שאז התחילה האנדרלמוסיה. עם חוסר אכיפה מובהק של מוסדות המדינה ועם תחושה שכל החוקים שנגעו לרכיבה על כלי זה הם רק מעין המלצות הנתונות לשיקול דעתו של הרוכב, לא פלא שגם נערים בני 14-15 ( בעוד שהחוק מתיר רק למי שמלאו לו 18 שנים) שעטו ברחובות, ללא קסדה, תוך שהם מנותקים בעולמם עם מערכות שמע משוכללות, רוכבים בניגוד לתנועה ובמהירות מופקעת ביותר.
עברו ארבע שנים ואז הגיעה התאונה של ארי נשר שהעירה את כולם. תקנות וחוקים חדשים, החמרה משמעותית ברמת הענישה מחמירים (וטוב שכך) תחל אכיפה מוגברת על העבריינים. אלא שפה בדיוק מתחילה הזדמנות פז לשנות לחלוטין את מתווה השימוש באופניים אלו. מלכתחילה הם בעלי יתרונות מובהקים במיוחד במרחב האורבני הן בשל יכולתם להימנע מעומסי תנועה והן בשל מצוקות החנייה ובוודאי הפן הבריאותי-סביבתי אינו, אלא ההיבט החיובי המוחץ שלהם. מה כן צריך לעשות? התשובה מובנית מאליה. פשוט לייעד אותם למי שבבעלותו רישיון נהיגה. אופניים אלו הם כלי תחבורה ראוי וחלופה מעולה לערים הגדולות, רק תנו אותם למי שמתאים לרכוב עליהם.
המאמר בחסות חברת קידום אתרים – seo-google קידום אתרים במנועי חיפוש