אשת השנה בבידור: גל גדות
שנה די סוערת עברה על גל גדות, ובמרכזה הליהוק המסקרן שלה לסרט "באטמן נגד סופרמן", בו תגלם גדות את וונדר וומן. האמת? תמיד ידענו שרק וונדר וומן יכולה לשמור על משקל כזה. כח העל: התעלמות מפחמימות והשמדת מאפים בעזרת עיני לייזר. אשת חיל מי ימצא? הנה, קחו. מה שמדהים אפילו יותר זה שבסרט היא תשחק לצד בן אפלק והנרי קאביל ההורסים, ואמנם לא שמענו שום דבר על סצנות מין אבל הלוואי ויהיו כמה, אם אפשר אז בין אפלק לקאביל.
מיותר לציין שמדובר בהישג מטורף לכל שחקנית, בטח שישראלית. נדיר, אבל לא במובן של פקאצות רשת אלא מהבחינה שתפקיד כזה באמת לא מגיע הרבה פעמים בקריירה, לאף אחת. בכל זאת, סרט של 225 מיליון דולר שייכתב על ידי התסריטאי של "ארגו", לכו תדעו, הוא עוד עלול לצאת סבבה. וגם אם לא, יהיו בו הרבה פיצוצים.
וכמו תמיד, כשלמישהי טוב מדי תמיד יהיו כאלה שינחסו לה בפייסבוק. בעיצומו של מבצע צוק איתן העלתה גדות פוסט ובו תמונה שלה ושל ביתה, ובו כתבה כי הן מתפללות לשלום חיילי צה"ל. כידוע, עמוד הפייסבוק שלה כולל מעל חמישה מיליון מעריצים מרחבי העולם כולו, והיא זכתה ללינץ' רשת קצר שבו נזפו בה על ההרס וההרג הרבים בעזה, ובסופו אף פרשו לא מעט מעריצים מהעמוד, בסביבות ה-150 אלף. כנראה שאי אפשר לרצות את כולם, אבל לזכותה של גדות יאמר שהיא לפחות הביעה עמדה. יש כאלה שמעדיפים פשוט לשתוק.
איש השנה בקולינריה: אסף גרניט
הרבה זמן ותכניות ריאליטי של אוכל חלפו מאז שהשף אסף גרניט הפציע על המרקע שלנו לראשונה במסגרת התכנית "קרב סכינים" ב-2008. קצת פחות משנה לאחר מכן, הוא פתח את מסעדת מחניודה - עם שותפיו יוסי אלעד ואורי נבון – שתוך זמן קצר הפכה לאחת המסעדות הבולטות בישראל והוכיחה שלחובבי קולינריה יש מה לחפש גם אחרי מחלף שער הגיא.
מאז, ההיסטריה ההתחלתית סביב מחניודה דעכה מעט (וכל מסעדה שנייה שנפתחת התחילה לקרוא לעצמה "מסעדת שוק"), אבל הקבוצה המשיכה להתפתח והפכה לאימפריית ירושלמית שמונה כיום גם את המסעדות מונא והסדנא, את בר היין והאוכל טלביה ואת היודל'ה - הג'וינט הבלתי פורמאלי שמול מסעדת האם.
אבל כל המסעדות הללו, יחד עם ביסוס מעמדו של גרניט השנה כשף כוכב של ממש, כשעטה על עצמו את כובע השופט הקשוח בתכנית הריאליטי "משחקי השף", הם רק חלק מהסיבה שזיכתה אותו במקומו המכובד כאיש השנה הקולינרי שלנו לשנת-2014. הסיבה העיקרית טמונה בהצלחה הנוכחית של גרניט מעבר לים. ליתר דיוק, באחת מהבירות הקולינריות הכי חמות שקיימות היום בעולם - לונדון.
בזמן שמרבית השפים המבוססים והמוכרים בישראל רק חולמים שהשם שלהם יעטר שלט של מסעדה בניכר, גרניט והשותפים שלו לקחו את הסיכון ועשו את זה בכל הרצינות והמחויבות הנדרשת. ובינתיים, נראה כי הסיכון הזה בהחלט משתלם. פאלומר (The Palomar) הלונדונית מציעה כבר כמה חודשים במרכז סוהו חריץ הצצה סקסי למטבח היצרי של גרניט וזוכה לתגובות נלהבות.
ההחלטה של גרניט והשותפים לוותר על האופציה ההגיונית של לפתוח מסעדה בתל אביב ולקפוץ ישר לקו לונדון-ירושלים הייתה הברקה שמוכיחה שיש למטבח הישראלי ולכישרון המקומי הרבה מה להציע, גם מחוץ לגבולות המדינה. עבור אסף גרניט וקבוצת מחניודה שלו, מדובר בלא פחות מניצחון.
איש השנה בספורט: דיוויד בלאט
ואם זה לא מספיק, הגיעה פתיחת העונה הנוראית עם הפסדים רבים בליגה המקומית ובאירופה. אפילו התקשורת, שספגה טענות על אתרוגו של בלאט, התחילה לשאול שאלות קשות. לאחר מכן הגיע הפסד משפיל ברוסיה ב-35 נקודות הפרש לצסק"א מוסקבה, והפסד הבית הגבוה ביותר של מכבי אי פעם, 28 נקודות הפרש, דווקא ליריבה השנואה הפועל ירושלים.
ואז הכל התהפך. הכוכבים הסתדרו בשמיים. הרוחות התחילו לפעול. הקדוש ברוך הוא, אליהו הנביא, ישו, מוחמד, בודהה, וישנו, זאוס, יופיטר, ג'וזף סמית', דארת' ויידר והנסיכה דיאנה שילבו כוחות כדי להביא לסיום העונה הכי דרמטי ובלתי צפוי בתולדות הכדורסל האירופי. כנגד כל הסיכויים מכבי ניצחה במילאנו ועלתה לפיינל פור, כנגד כל הסיכויים מכבי ניצחה את צסק"א מוסקבה בחצי הגמר וכנגד כל הסיכויים מכבי ניצחה את ריאל מדריד בגמר בהארכה והניפה את הגביע.
כנגד כל הסיכויים עמד דיוויד בלאט אחד. עונת הטרבל ההיסטורית של מכבי רשומה בטאבו על שמו. והוא המאמן היחיד בתולדות מכבי תל אביב שזכה בגביע אירופה שאפשר להגיד עליו כזה דבר – לא על רלף קליין ז"ל ולא על פיני גרשון יבדל"א.
ואז הגיעה ההצעה המדהימה מקליבלנד. מברווז צולע שלא מפוטר רק כדי לחסוך את כספי הפיצויים, הוא הפך למאמן הישראלי הראשון ב-NBA עם חוזה מוערך של 20 מיליון דולר ל-4 שנים. לפני שהספיק לחגוג את העובדה הזאת, הוא כבר הפך להיות המאמן של השחקן הטוב בעולם, לברון ג'יימס. לפני שהספיק לעכל את הידיעה הזאת הנחיתו עליו עוד ועוד כוכבים ולפתע, המאמן שלפני פחות מחצי שנה היה צריך להסביר את ההתרסקות של הקבוצה שלו מול הפועל ירושלים – הוא המועמד המוביל לזכייה באליפות ה-NBA.
אה, וחוץ מזה, ואולי יותר חשוב מהכל, הוא פשוט מענטש אמיתי.
איש השנה בקומדיה: אילן פלד
אבל באופן בלתי צפוי, דמות הקאלט הגדולה של פלד, אולי אפילו ברמה של מירי פסקל, שייכת דווקא לפרסומת מצחיקה במיוחד לדגני בוקר מזרזי עיכול. פלד, בתור דנית זמרת חתונות, הצליח להפוך את הפרסומת מעוד כמה שניות מבאסות שמריצים קדימה בממיר, לחגיגת קאלט היסטרית שתצוטט לנצח. החל מ"בסוף אני הפנים של החתונה" וכלה ב"בהשכלה שלי אני ג'אזיסטית", דנית היא הדבר הכי פרש וכיפי שקרה לעולם הפרסום, במיוחד לאור החורבן שהסב לו הסרטון של "נגב ירוחם". בהמשך פלד שיתף פעולה עם כוכבי "ארץ נהדרת" גם בסרטון מחווה ללהקות הצבאיות שהפך, כמו כל דבר שהוא נוגע בו, לקאלט מיידי.
במשך השנים נמנע פלד בעיקשות מאור הזרקורים, תמיד סרב להתראיין ושמר בקנאות על פרטיותו וגם זה, מוכרחים להודות, די מרענן. בעולם שבו כולם רק רוצים לספר על עצמם עוד ועוד, גם אם אין ממש מה, פלד הוא עוף מוזר. מסרב להתראיין, חוסה באצילות בצללים ורק מגיח מדי פעם עם איזו דמות היסטרית שמזכירה לנו איזה כישרון ענק הוא, ואיזה כיף שהוא כאן.
אשת השנה בקומדיה: ליאת הר לב
הר לב מצחיקה ומוכשרת, ואם עד לפני שנתיים הכרנו אותה רק כטלי אישתו של אמיר מ"רמזור" ומיטיבי הלכת גם מ"חותרים למגע", תכנית הרדיו של ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, עכשיו היא ממש בכל מקום. בין אם זה ב"ארץ נהדרת" שבה התברגה בקלות לצד שני כהן ועלמה זק עם חיקויים של איילת שקד, גלית גוטמן והדס שטייף, ובין אם ב"הפרלמנט" שעל תפקידה שם זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בטקס פרסי הטלוויזיה. במקביל היא מג'נגלת בין הצגות תיאטרון, סדרות ילדים וסרטי קולנוע. כדי לסגור את הפינה (ואת תזרים המזומנים) קיבלה השנה הר לב גם קמפיין לחברת אשראי, הסטמפה הסופית לקונצנזוס. ועל זה ליהיא האשטאג בטח הייתה מוסיפה איזה "לא, אין לתאר, איזה בורגנות עלובה, אני בחיים לא הייתי מתמסחרת, עדיף לשבת בבית ענייה, שמנמנה וקוראת דיוויד פוסטר וואלאס. ברוסית. אבל החדש, זה שהוא עוד לא כתב".
איש השנה בטלוויזיה: מאור זגורי
סוד הקסם של "זגורי אימפריה", כמו במקרה של סדרות גדולות אחרות בעולם, הוא שכל אחד ימצא בה משהו להזדהות איתו. בין אם זו תחושת החנק המשפחתית, העדתיות המתפרצת, הסלנג המדבק או הדמויות המבריקות. זגורי מצליח לעשות את מה שמעט מאד יוצרים ישראלים יודעים: להדביק יחד תסריט חכם, משעשע ודרמטי עם שחקנים נפלאים ולסגור את הכל בהפקה מקצועית ומושקעת.
מי שמחפש לחפור עוד קצת בהישג המרשים של זגורי ימצא אותו במונח המעורפל "ישראליות". זגורי מציעה דמויות וסיטואציות שלוכדים אווירה והתנהלות ספציפיים מאד. דמויות כמו שוגי, אביר, גולי וסבתא אלגריה כאילו נוצרו מאוסף של מרכיבים חצופים, מחוספסים, עיקשים ונחושים שיוצרים יחד את השכנים, ההורים והחברים שלנו. במבט ראשון זה עשוי להיראות כמו אוסף של סטריאוטיפים שהתקבצו מסרטי בורקס, אבל כשמשלבים אותם יחד בתוך החום הבאר שבעי, זה פשוט עובד.
קשה להפריז בהצלחה של מאור זגורי לברוא מוצר מצליח הן ביקורתית והן מסחרית כבר בניסיון הראשון. קשה להפריז גם בפוטנציאל העצום שסדרות מצליחות שכאלה מסמנות לתעשייה המקומית. בעידן שבו אנחנו מודדים את הטלוויזיה שלנו לפי איכות, בין אם היא דנית, בריטית או אמריקאית, האפשרות לבחור באופציה כחול-לבן היא לא פחות ממרגשת.
אשת השנה בריאליטי: טל גלבוע
אבל אם בתחילת העונה היא נראתה לנו כמו קוריוז שמטרתו לעורר כמה ריבים במטבח ולעוף קצת אחרי אורטל בן דיין, ככל שעברו הימים גילינו שטל היא הרבה מעבר לטבעונית לוחמת. היא חמת מזג והיא קיצונית, היא מתאבדת על המטרות שלה והיא טוטאלית, אבל היא גם רגישה ואנושית ומקסימה. טל נראתה לנו תמימה כי היא הגיעה לתכנית "כדי לשנות", ואנחנו לא מאמינים באנשים כאלה, גם לא בשינוי. אבל היא הצליחה. כמחצית מדיירי הבית ניסו או הפכו לטבעונים, כל היתר יודעים קצת יותר מאיפה מגיע השניצל על הצלחת שלהם. היא גרמה לכולנו להרהר באופציה הטבעונית ובמוסריות של הבחירות הכי יומיומיות שלנו, אבל זאת לא הסיבה שטל לקחה את המיליון. היא זכתה בגלל שגם אנחנו רוצים להילחם על דברים שאנחנו מאמינים בהם ולהיות חזקים גם כשאנחנו במיעוט. היא זכתה בגלל שהיא חיבקה את דנית כשהייתה מלוכלכת בצבע גואש ירוק, בגלל שהיא הייתה שם בשביל כל מי שצריך וזכרה תמיד שממש כמו בסלוגן - הצדק והחמלה מגיעים לפני הטבעונות.
אנשי השנה באנימציה: ניר וגלי
ניר וגלי התחילו בסרטוני אנימציה מצחיקים נורא ביוטיוב שצברו פופולריות היסטרית. "על האש" עבר כבר את המיליון צפיות ו"אבד חתול" מתקרב לשם, בזכות שילוב של אנימציה מתוקה עם תסריטים מצחיקים ואינטליגנטים. מאחוריהם עמדו ניר גרבר וגלי אדלבאום, בוגרי בצלאל שמגדלים יחד ילדה ומסרבים להתחתן. אדלבאום הייתה האנימטורית הראשית ב"ואלס עם באשיר", ויחד עם גרבר עשתה כבר לא מעט פרויקטים, אבל הסרטונים ביוטיוב היו המצליחים ביותר. משם, הדרך לפריים טיים כבר הייתה קצרה, וניר וגלי נזרקו למים הכי עמוקים שיש – "ארץ נהדרת". בינות לשלל מערכונים סאטיריים עמוסי ציפיות, חיקויים וטאלנטים, הם זהרו עם "פינת ליטוף", סדרת סרטונים שחתמה כל תכנית והפכה לקאלט מידי. בין אם זה טיפטיפ האוגר שמגלה שהוא עומד למות או נבי הארנב הערס שמגלח פנדות, פינת ליטוף תמיד הייתה יותר עלינו מאשר על חיות, אבל בעיקר הייתה מצחיקה וכיפית נורא.
ואולי באמת הגיע הזמן לסדרת אנימציה מצחיקה בעברית? עברו הרבה שנים מאז "מ.ק 22" המעולה, אם יש מישהו שיכול לספק לה יורשת ראויה, אלו ניר וגלי. יאללה, אנחנו מחכים.
איש השנה בפוליטיקה: רובי ריבלין
ועם זאת, בזמן הקצר שחלף מאז בחירתו, נדמה שריבלין הצליח להחליק בקלות לתוך הערדליים הגדולים של קודמו בתפקיד. כבר בימים הראשונים בתפקיד הוא הכריז שבעוד שפרס התרכז בייצוג ישראל כלפי חוץ, כהונתו תתמקד דווקא בעניינים חברתיים ופנים-מדינתיים. לא עוד נשיא שיפעל כפרזנטור של ישראל בעולם, אלא כזה שינסה לאחות את קצוותיה המפוצלים יותר מאי פעם.
פחות מחודשיים עברו מאז השבעתו, שנערכה בצל המלחמה, ונדמה שריבלין מממש את ההבטחה. בזמן הקצר שחלף הוא כבר הספיק לצאת נגד גילויי הגזענות ושנאת הערבים שפשו בחברה הישראלית, תוך שהוא מחזק את החיילים ואת תושבי הדרום כמתבקש מתפקידו הממלכתי. אמנם עוד מוקדם לשפוט את תפקודו, אבל נכון לעכשיו נדמה שריבלין הוא בדיוק הנשיא שישראל היתה צריכה – צנוע, מתון וכזה שלא פוחד להשמיע אמירות לא פופולריות כדי להגן על מה שנשאר מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
איש השנה בשמאל: גדעון לוי
אבל לוי לא נתן לאיומים להפחיד אותו, והמשיך בשלו. בזמן שמרבית התקשורת הישראלית התגייסה לטובת המאמץ המלחמתי וינקה מעטיניו הנפוחים של דובר צה"ל, לוי התעקש לדווח על העוולות שמרחשות בצד השני, בדיוק כמו שהוא עושה כבר 30 שנה. מעטים הם העיתונאים שיכולים להתגאות בקו כל כך אחיד ועקבי כמוהו. נכון, הוא חד צדדי, אבל על הצד שלו כמעט אף אחד לא כותב.
ממרומי הקוקפיט שלו, לוי המטיר לאורך המלחמה את חצי הביקורת שלו על ישראל, והוכיח שמילים יכולות לפגוע לא פחות מטילים. תאהבו אותו או תשנאו אותו, כל מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית צריכה גדעון לוי משלה, ומי שזה לא מתאים לו מוזמן - כמו שמבקריו של לוי מרבים להציע לו - לעבור לעזה.
איש השנה בימין: נפתלי בנט
לאורך השנה האחרונה עקף שר הכלכלה את כולם מימין והיה לאחד ממבקריה הגדולים של הממשלה. אופוזיציה בתוך הקואליציה. הוא התנגד בתוקף לשחרור מחבלים, לפינוי התנחלויות, למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ולהפסקת אש מול חמאס, ועם זאת, כשכל הדברים האלה קרו על אפו ועל חמתו, הוא לא עשה אקזיט, ונשאר נעוץ כמו רסיס בישבנה של הממשלה.
יש כאלה שקוראים לו פאשיסט ומשיחיסט, שטוענים שמאחורי האצטלה הפטריוטית של המפלגה שלו עומדים שורה של רבנים פנאטים ואנשי גבעות קיצוניים. גם אם זה נכון, זה רק גורם להישג שלו להיראות עוד יותר משמעותי. בנט הוא האיש שהביא את הימין הקיצוני ללב המיינסטרים, ולא משנה מה אתם חושבים עליו, הוא כאן כדי להישאר.
אשת השנה בעסקים: ג. יפית
איש השנה בחברה: מוטסים עלי
בעוד חברי מפלגות "עוצמה לישראל", "הבית היהודי" ואף "הליכוד" נאבקו למען גירושם של המהגרים האפריקאים ואף כינו אותם "סרטן" – עלי התייצב בראש מורם ובחולצה לבנה מכופתרת, הסתכל בעיניהם והזכיר להם שגם הוא, בדיוק כמוהם, בן אדם. הוא התעמת איתם ללא אלימות, צעקות או כעס – אלא הסביר להם באופן מנומס ומנומק למה עליהם לבחון את בקשת המקלט שלו ברצינות, בדיוק כפי שנהגו המודלים לחיקוי שלו – מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, במסגרת המחאה שלהם.
אחרי עשרות דיונים בשאלה "איך צריכה המדינה לנהוג עם המהגרים ומבקשי המקלט?" ומלחמה מתמשכת של ארגוני הסיוע, קם בישראל מנהיג סודני והוציא עשרות אלפי מהגרים להשמיע את קולם ולהפגין תחת הכותרת "עצרת החופש" בלב תל אביב. ליום אחד – איש במדינה לא יכול היה עוד להתעלם מבעיית המהגרים האפריקאים, בין אם הוא תומך במתן מקלט או מתנגד לשהותם בישראל. מסעדות בתל אביב וברחבי הארץ שותקו בגלל עובדים ששבתו או יצאו להפגין, כמו גם מלונות באילת ועלי עצמו אף התפטר מעבודתו כאחראי משמרת בבית מלון במהלך המאבק.
בחודשים האחרונים הוא שוהה במתקן השהייה חולות בנגב, אבל גם משם הוא לא מפסיק לפעול. רק בחודש יוני נשלח לכלא סהרונים לאחר שהוא ומהגרים רבים אחרים סרבו להתייצב לרישום נוכחות שלוש פעמים ביום, כפי שהם נדרשים לעשות. אחרי שפסלו שופטי בג"ץ את החוק הקודם למניעת הסתננות, ממתינים בימים אלה עלי וחבריו להחלטת בית המשפט בעניין חוק ההסתננות המתוקן של הכנסת המאפשר לכלוא את מבקשי המקלט לזמן בלתי מוגבל ב"חולות". אם העתירה תדחה, וגם אם תתקבל – אין ספק שעוד נשמע רבות על עלי.
אשת השנה בקולנוע: טליה לביא
שמונה שנים וחודשיים חלפו מרגע שזכתה טליה לביא בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין עם סרט הגמר שלה, ״חיילת בודדה״, ועד שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה בניו יורק עם סרט הביכורים שלה, ״אפס ביחסי אנוש״. ״אפס ביחסי אנוש״ הפך ללהיט הגדול של השנה בארץ עם מכירות של 400,000 כרטיסים ומעמד של סרט פולחן שגורם לצופים רבים – לרוב חיילות – לחזור לסרט שוב ושוב, ולצטט שורות ממנו (ולהפוך את הסרט גם לתופעה ויראלית מרשימה בפייסבוק, אבל בעיקר באינסטגרם).
אנחנו, הבטלנים מהתקשורת, דיברנו על כך שלביא נעלמה לשמונה שנים בין גמר לימודיה ובין חזרתה כבמאית פיצ׳רים, אבל בפועל מתברר שהיו אלה שמונה שנים עמוסות ועסוקות, הרחק מעיני הקהל, בהן ניסתה לביא להתפרנס עם כמה וכמה פרויקטים טלוויזיוניים שהיא היתה שותפה לכתיבתם (״מסכים״, ״מגדלים באוויר״) ועם החיפוש אחר פרויקט הקולנוע הארוך הראשון שלה. לביא, שהתחילה את מסעה בעולם הקולנוע דווקא בלימודי אנימציה בבצלאל לפני שעברה לסם שפיגל, בחרה להתמקד במה שהפך להיות ״אפס ביחסי אנוש״ – שממשיך ומפתח רעיונות ונושאים בהם נגעה בסרט הגמר שלה (עולם הפקידות בצה״ל, התאבדות או ניסיון התאבדות, דאנה איבגי). ואז התחיל מסע ארוך של גיוס כספים. לביא זכתה לתמיכה חסרת תקדים מצד מכון סאנדאנס: היא השתתפה במעבדות התסריט והבימוי, היא קיבלה מלגות כתיבה ולבסוף גם קיבלה גם מענק הפקה מהמכון. בנוסף לזה, היא זכתה על התסריט הזה בתחרות הפיצ׳ינג בפסטיבל ירושלים. במילים אחרות: ארבע שנים לפני ש״אפס ביחסי אנוש״ הפך לסרט שובר קופות וזוכה פרסים, התסריט שלו היה כבר עתיר הישגים וצל״שים. הסרט כבר נקנה להפצה בארצות הברית, שם הוא יעלה בתחילת דצמבר.
יש להניח שפתיחת השנה היתה מתוחה ללביא וצוותה. הציפייה המתבקשת היתה שאחרי כל התמיכה מצד מכון סאנדאנס, מקומו של הסרט בפסטיבל סאנדאנס יהיה מובטח. הפסטיבל חלף, והסרט לא היה שם. ניתן היה לצפות שבתור הפסטיבל שגילה את לביא לראשונה לעולם, שיהיה מקום לסרטה בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין. אבל גם זה לא קרה. ואז, צפירת הרגעה: ״אפס ביחסי אנוש״ התקבל לפסטיבל טרייבקה, אחד הפסטיבלים הבודדים בעולם שמתנהג יפה לקומדיות. ובסופו, יצאה לביא גם עם פרס הסרט הטוב ביותר וגם עם פרס התסריט (על שם נורה אפרון).
הפרס על שם נורה אפרון הוא סוג של הברקה שמימית בכל הקשור לסרט. אפרון ז״ל כתבה שני תסריטים שביים מייק ניקולס (״סילקווד״ ו״צרבת״), ורוחו של ניקולס שורה על ״אפס ביחסי אנוש״ לכל אורכו. נדמה שההשראה הגדולה על הסרט הוא ״מילכוד 22״, העיבוד של מייק ניקולס לספרו של ג׳וזף הלר. מבקרים וצופים רואים ב״מלכוד 22״ סרט פגום וכושל, אבל במאים מעריצים אותו. כמו ב״מלכוד 22״, גם ״אפס ביחסי אנוש״ מציג עולם רב מימדי: בקדמת הפריים הסיפור העיקרי, והוא לרוב רציני, אולי אף טראגי. אבל ברקע השוט, לפעמים מחוץ לפוקוס, נמצאת הבדיחה והפאנץ׳, שיאזנו את הסיפור הדרמטי ויחשפו את האבסורד שבסיטואציה, ויציג את הצד התפל (אבל הלא-פחות הרה גורל) של צבא.
לפני כחודש, לביא נכללה ברשימת 12 הבמאים שצריך לשים לב אליהם שערך האתר ״אינדי-ווייר״.
ומכאן, דרכה של לביא אל משבר הסרט השני סלולה. אבל למה להיות שלישי? גם את הסרט השני היא מתחילה מעמדת יתרון. כבר אחרי צילומי ״אפס ביחסי אנוש״ התקבלה לביא לחממת התסריטים הבינלאומית והיוקרתית בירושלים שם פיתחה את סרטה הבא, עיבוד חופשי לסיפורו של שלום עליכם, ״הרומן הראשון שלי״, שיצולם בחלקו בניו יורק.
כבמאית וכתסריטאית, לביא קלעה בול, ויצרה את הלהיט הקופתי הכי גדול שהיה בארץ בארבע השנים האחרונות, ולצד ״למלא את החלל״ מלפני שנתיים, הוא ככל הנראה מראה שבעשור השני של המאה ה-21 הלהיטים הגדולים של הקולנוע הישראלי יהיו של במאיות.
בואו לראות את הסרטים הקצרים של טליה לביא