פוסט-טראומה, או בשמה המקצועי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), מתארת תגובת מצוקה פסיכולוגית ורגשית לאירוע או אירועים שנחווים כמסכני חיים או קשים. למשל, מעשה אלימות או התעללות, תאונה, אסון טבע, אובדן של אדם אהוב, והמקרה שהכי רלוונטי לצערנו לחיינו – פעולות איבה.
אף שהתופעה מוכרת בעיקר בקרב חיילים שחוזרים משדה הקרב או אנשים בוגרים שהיו קורבנות לפיגוע וחווים אותו שוב בזיכרונות שחוזרים ועולים, פוסט-טראומה עלולה להתפתח בכל גיל. כן, גם בקרב ילדים קטנטנים. חשיפה לסיטואציה של מלחמה או אירועי קיצון מתמשכים עלולה לעורר בהם תחושה של זעזוע ולחץ וליצור אצלם בעיות התנהגותיות ורגשיות חמורות.
ההבדל בין פוסט-טראומה בילדים ובמבוגרים
בעוד התסמינים העיקריים של PTSD אצל ילדים ומבוגרים יכולים להיות דומים, הדרך שבה הם מבטאים אותם וההשפעה על התפתחותם עלולה להיות שונה באופן ניכר.
למשל, ילדים עשויים לבטא פוסט-טראומה דרך משחק חוזר או חוויה נשנית של סיוטים עם מפלצות, התפרצויות רגשיות, התנהגות תלותית ו"דביקה", נסיגה בהתפתחות, תלונות על כאבים פיזיים (כאבי ראש, כאבי בטן) ועוד.
מנגד, בקרב מבוגרים התסמינים יתמקדו בעיקר במחשבות וזיכרונות חוזרים, מציפים וחודרניים, פלאשבקים, התנהגויות של הימנעות, ערנות יתר, קהות רגשית, הפרעות שינה ועוד.
פוסט-טראומה עלולה אף לשבש את התפתחות מוחם של ילדים ולהשפיע על הבנת העולם, תחושת הביטחון והאמון שלהם באחרים – מבלי שצברו חוויות חיים או פתחו מנגנונים שיסייעו להם בהתמודדות.
מטבע הדברים, ילדים עלולים להתקשות בביטוי מילולי של רגשותיהם ולהסתמך יותר על רמזים לא מילוליים מאשר על תיאורים מפורשים.
ביטויים אופייניים של פוסט-טראומה בילדים עשויים לכלול
- היבטים רגשיים: חרדה, פחד, כעס, התפרצויות זעם, עצב, אשמה, בושה, ניתוק ודיכאון.
- היבטים התנהגותיים: רגרסיה (הרטבת לילה, מציצת אגודל), היצמדות להורים, סיוטים, הפרעות שינה, היפראקטיביות, תוקפנות, פגיעה עצמית והימנעות מפעילויות חברתיות.
- היבטים קוגניטיביים: קשיי ריכוז, בעיות למידה, בעיות זיכרון, תפיסה עצמית שלילית.
- היבטים פיזיים: כאבי ראש, כאבי בטן, עייפות, שינויים בתיאבון או בדפוסי השינה.
ילדים, כמו מבוגרים, עלולים לחיות מחדש את הטראומה שוב ושוב, להתרחק ממקומות ומצבים שמחזירים אותם לאירועים המציפים, לחוות פלאשבקים דרך צלילים, ריחות, רגשות ועוד.
פוסט-טראומה בעקבות פעולות איבה בקרב ילדים
ילד שעסוק במוות, מביע חשש מפניו בגיל צעיר או חרד לחיי משפחתו, עשוי לבטא תסמיני פוסט-טראומה בעקבות חשיפה לפעולות איבה. עוד דפוסים אופייניים לסיטואציה הם התנהגות חריגה בפעילות משחק – כשהילד הופך לרציני, לחוץ וקודר יותר; ביטוי תחושה של חוסר שליטה או של רצון עז בנקמה, שחזור נשנה של האירוע הטראומטי ללא סיום המאפשר תחושת הקלה, רגיעה ושליטה; וכן חיפוש תדיר אחר איומים אפשריים ובהלה הנוצרת בקלות.
שימו לב שילדים לא תמיד ידברו על מלחמה, מחבלים או רקטות, ובמקום זאת הם ישתמשו באלמנטים מעולמם הדמיוני שיסמלו את אותם אספקטים ודמויות.
מה עלול לגרום לפוסט-טראומה אצל ילדים?
האירוע הטראומטי לא חייב להיות משהו שקרה לילד, הוא יכול להיות גם משהו שקרה למישהו שקרוב לילד או משהו שהילד חזה בו כצופה מהצד. למשך האירוע הטראומטי ותדירותו, וכן לחוסן האישי של הילד וגילו, יש השפעה על הסיכון לפתח פוסט-טראומה. בנוסף, סביבה קרובה ותומכת יכולה להשפיע על מניעת פוסט-טראומה לאחר אירועים מכריעים. מנגד, התעלמות ההורה מביטויי טראומה אצל הילד ולחלופין חשיפתו לפרטים טראומטיים עודפים יכולות שתיהן להחריף את המצב הקיים.
התמודדות עם פוסט-טראומה בילדים
אבחון פוסט-טראומה תלוי בכמה פרמטרים, ובהם הימשכות התסמינים יותר מחודש והשפעה לרעה על חיי הילד. לרוב יתחילו תסמינים אלו להופיע בתוך שלושה חודשים מהאירוע, אבל הם עלולים לצוץ גם חודשים ושנים אחריו.
לטיפול בפוסט-טראומה נדרשת עזרה מקצועית, לעיתים ממטפלים שונים, דוגמת פסיכיאטר עם מומחיות בטראומה בילדים, פסיכולוג, עובד סוציאלי ועוד. הטיפול נסמך על גישות שונות כמו טיפול קוגניטיבי (הכרני) התנהגותי (CBT), שמלמד את הילד מיומנויות להתמודדות עם חרדה, טיפול תרופתי במידת הצורך, וטיפול במשחק כדי לעזור לילד להבין את החוויות שלו ולהתמודד עמן – במיוחד בגיל שבו שיח מילולי מורכב איננו אפשרי.
אבחון וטיפול מוקדמים עשויים להקל את הסימפטומים ולשפר את ההתפתחות התקינה של הילד ואיכות חייו.
כיצד לסייע לילד לאחר חוויה פוסט-טראומטית?
להורים יש כאמור תפקיד חיוני בטיפול בילד עם פוסט-טראומה ומניעתה – גם מבלי שיחזיקו בכלים המקצועיים להחלמה. אחד הדברים הבולטים שכדאי לאמץ הוא שמירה על שיח פתוח ותיווך סיטואציות מורכבות לקטנטנים לפי גילם. אל תעמידו פנים שאירוע שקרה לא קרה והתייחסו לגילויים של דיכאון ואובדנות ברצינות.
דברים נוספים שאפשר לעשות
- צרו סביבה בטוחה ותומכת: ספקו ביטחון, אהבה והבנה. שמרו על נורמליות ושגרה והשאירו פתח לגמישות.
- הקפידו על תקשורת פתוחה: עודדו את הילדים לדבר על רגשותיהם במרחב בטוח וענו על שאלותיהם בכנות ובהתאמה לגילם.
- קדמו מנגנוני התמודדות בריאים: עודדו טכניקות הרפיה (נשימות עמוקות, תשומת לב לעצמי), פעילות גופנית, אכילה בריאה ושינה סדירה.
- ספקו רשת תמיכה: חזקו את החיבור של הילד עם המשפחה, החברים והמשאבים הקהילתיים הזמינים.
- שחקו עם הילדים באופן מעורב: אפשרו להם לעבד מחדש זיכרונות ואירועים במרחב בטוח ולחוות דרכם חוויה מתקנת של ניתוק זמני, הקלה ושחרור לחץ.
פגיעה מפעולת איבה עשויה להיות פיזית או נפשית – כמו במקרה של PTSD. מי שהוכר כנפגע פעולות איבה זכאי לשלל זכויות כגון תגמולי נכות, טיפול רפואי, הבראה נפשית וסיוע בלימודים. ילדים שחווים טראומה זקוקים לסבלנות, הבנה וגישה לתמיכה מקצועית. יצירת סביבה בטוחה ותומכת ועידוד תקשורת פתוחה יעזרו להם לבנות את החוסן הנפשי.
אם ויש לכם שאלות לגבי תהליך הכרת הילד כסובל מפוסט-טראומה או אם תרצו להתייעץ בנוגע לזכויות הילדים שמוכרים כנפגעי פעולות האיבה, פנו למוקד החדש של האגודה לזכויות החולה בישראל.
למוקד לנפגעי ונפגעות פעולות איבה של האגודה לזכויות החולה:
טלפון: 9716* / 03-6022934 שלוחה 2 | דוא"ל: agudacenter@gmail.com