בואו נודה בזה, כולנו "מכורים" קצת למשהו: לסדרה בטלוויזיה, לשוקולד או אפילו לבן אדם שעושה לנו טוב על הלב. אלא שהתמכרות אמתית מוגדרת קצת שונה: "מדובר במחלה כרונית ונשנית של המוח, המתבטאת בכך שהמכור יעשה הכל על מנת להשיג את מבוקשו, למרות התוצאות ההרסניות", אומר פרופ' רמי יקה, יו"ר החוג למדעי התרופה וראש המחלקה לפרמקולוגיה בבית הספר לרוקחות, מהאוניברסיטה העברית.
"כשמישהו צורך חומר מסוים - רוחני או גשמי - באופן בלתי נשלט, שמשפיע באופן שלילי על החיים שלו, הוא כנראה מכור", פרופ' יקה מסביר, "יתרה מכך, אנשים שמכורים למשהו לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאו את מבוקשם. זה יכול להיות אלכוהול, סמים או לחלופין צורך לקנות משהו – הכל נשלט על ידי אותה מערכת".
מערכת התגמול של המוח
"למעשה, כל סוג של התמכרות קשור למוח ולמערכת התגמול שבו", פרופ' יקה מדגים מהי המערכת הזו, "מדובר במערכת המצויה כמעט בכל יצור חי, שנועדה להגן על הקיום ועל ההתרבות הטבעית שלנו. למשל, כל יצור רעב יאכל כדי לשרוד, וכן יתרבה על ידי קיום יחסי מין באופן טבעי, כך שבפועל, כל דבר שאנחנו עושים מונע על ידי המערכת הזאת".
ש': אז איך כל זה קשור להתמכרות?
"אותה מערכת תגמול מורכבת מכמה גרעינים במוח המתקשרים זה עם זה. יש כמה אזורים במוח וכל אחד מהם אחראי על פונקציה שונה. מה שמקשר ביניהם הם מוליכים חשמליים המופרשים בעת ביצוע פעולות שונות. דופמין למשל, הוא אחד מהם. הוא מופרש כשאנחנו מבצעים פעולה מהנה, וכך למשל בן אדם רעב שיספק את תחושת הרעב באמצעות מזון, יחוש הנאה מעצם הפעולה, בזכות רמת הדופמין העולה בגופו".
סביר להניח שעוצמת ההנאה שנחוש בזמן אוכל אינה דומה לתחושות בעת שימוש בסם. וגם לזה יש הסבר מדעי - אכילה מעלה את רמות הדופמין בגוף בכ-20-30 אחוזים, לעומת שימוש בקוקאין למשל שמעלה אותה במאות אחוזים. כלומר – קיימת קורלציה מובהקת בין רמות הדופמין בגוף לבין תחושת ההנאה שלנו. אגב, למקרה שתהיתם, בזמן אורגזמה למשל, הדופמין בגוף עולה בין 100-150 אחוז ושימוש בקנאביס מעלה אותו בין 150-200 אחוז.
לעוד מידע בנושא הכנסו לאתר "משחקים באחריות" >>
ובכל זאת, רובנו שותים יין מדי פעם, עושים קניות וגם מקיימים יחסי מין. אבל מה הופך את כל אלה להתמכרות? ובכן, לדברי פרופ' יקה, ההבדל העיקרי בין הרגל להתמכרות קשור ליכולת שלנו לשלוט בו, "כאשר נאבד את השליטה על ההרגל ונהפוך קומפולסיביים סביר להניח שנפתח התמכרות".
חשוב לציין ש"רק" 3-4 אחוז מאתנו אכן מוגדרים כמכורים. יש לזה כמה הסברים: ראשית, כבר הוכח מחקרית כי הנטייה לפתח התמכרות קשורה לגנטיקה שלנו. חוקר בשם מרק שוקט שבחן את העניין, העלה כי חלק מאיתנו זקוקים לרמות גבוהות של אלכוהול כדי להרגיש הנאה, בעוד שחלק אחר יסתפק בשתייה מועטה להשיג הנאה כזאת. במקרה הראשון, סיכוי המשתמשים באלכוהול לפתח אלכוהוליזם גדול יותר. מחקרים שונים שניסו להרחיב את התאוריה הזאת בדקו כיצד עובד המוח שלנו באמצעות ניסויים בעכברים, שמבנה מערכת התגמול בהם כמעט זהה למערכת שלנו. על פי מסקנה בולטת שעלתה מהם, מסתבר שככל שרמת הדחף האישית גבוהה, כך גם הסיכוי להתמכרות עולה.
למה כל כך קשה לעצור התמכרות?
פרופ' יקה מטיח בפנינו את העובדות הכואבות: "כ-7-8 מתוך 10 מכורים יחזרו, בתוך השנה הראשונה לגמילה, לשימוש בגורם הממכר. באופן מפתיע ובניגוד להיגיון הבריא, מחקרים שנעשו בנושא הוכיחו שככל שהזמן עובר מרגע הפסקת ההתמכרות, כך גובר הסיכוי של אותו אדם לחזור לאותם הרגלים. יתרה מכך, לרוב כאשר מכור חוזר להרגל שממנו נגמל בעבר, ההתמכרות תהיה הרבה יותר עוצמתית ומשמעותית".
גם בהקשר הזה המדע מספק תשובות. מאחר שהמוח מתרגם התנהגויות באופן שונה לאחר גמילה, האזורים המועדים בו הופכים לרגישים יותר בתקופה זו. לכן, ככל שמתרחקים מהגורם הממכר הסיכוי ליפול שוב למלכודת רק גדל בהדרגה, מה שהופך את העניין למאתגר במיוחד עבור הנגמלים.
מה עושים כדי למנוע התמכרויות? פרופ' יקה ממליץ להעביר את האינפורמציה הנכונה כבר בגילים צעירים, כשמתבגרים מעשנים או שותים בלי לחשוב על השלכות. "צריך לדבר עם הנוער בצורה גלויה ורציונלית על נושא ההתמכרות. במקום להיכנס לבהלה או לנקוט אמצעי ענישה, כדאי לדבר איתם על הסכנות הכרוכות בהרגלים אלו. חלק מבני הנוער שמשתמשים במריחואנה, למשל, כלל אינם מודעים לעובדה שהיא עלולה למכר". לסיום הוא מעודד - "כאשר המתבגרים מקבלים את כל האינפורמציה בצורה מושכלת, גם ההחלטות שהם מקבלים יהיו יותר נכונות".