הלבוש המהודר מקרין חגיגיות, אבל המבט חמוץ מהשפלה. התחנה המרכזית, היום | צילום:
לירון שמם
12 בצהריים בגינת לווינסקי. השמש של אמצע היום שורפת, שום סימן לדרמה המתקרבת לא נראה בסביבה. לא אוטובוסים, לא כוחות ביטחון, רק כמה זרים חסרי בית מעולפים מחום על הדשא. ואז הם מתחילים להגיע. קבוצות קבוצות של סודנים שגוררים מזוודות ענקיות לכיוון התחנה המרכזית. אף אחד לא הסביר להם לאן בדיוק הם צריכים להגיע, אבל השמועה עושה את שלה. בזה אחר זה הם מתגודדים בתור לבדיקות הבטחוניות, לבושים במיטב מחלצותיהם, חליפות, שמלות ודגלים של סודן.
מחיטה בת ה-9 עומדת ומתגאה בתסרוקת המיוחדת שעשו לה לקראת המסע ליעד החדש, היא מתרגשת מההמולה, אבל לא ממש מבינה מה מתרחש סביבה. "אני שמחה לחזור", היא אומרת, "אימא שלי מחכה לי בבית". קצת מאחוריה, אחיה הקטן גיא, לבוש בחליפה חגיגית גם הוא, מנסה להתקדם עם עגלה ודובי ענק. הוא אומר שהוא שמח, אבל נראה קצת עצוב. סיימון, אביהם, מסביר שכל מה שהם יודעים זה שאימא שלהם כבר מחכה להם בסודן, בינתיים יגורו אצל הדודה. הוא מניף את הדגל בפטריוטיות גדולה כאילו אומר: אנחנו לא רוצים לעזוב כמגורשים, אנחנו רוצים לצאת מכאן בגב זקוף, בגאווה. "ישראל לא רוצה אותנו, אז אנחנו הולכים הביתה", הוא אומר, ואין לו מושג מה באמת מחכה לו שם. "עזבתי את המדינה שלי ב-99, לא יודע מה יש שם היום. ב-2003 היה שם בום גדול ואין לי מושג מה נשאר שם או איפה כל המשפחה. אין לנו בית שם, אבל נבנה בית, נבנה אפילו אוהל. אנחנו לא עצובים, אנחנו מבסוטים שיש לנו מדינה חדשה ויש לנו לאן לחזור".
בדרך לנתב"ג שם יקבלו חיסונים ואלף יורו לאדם. בחצות ימריאו לג'ובה | צילום:
לירון שמם
עוד ועוד דרום סודנים מתאספים, מלווים בחברים שנשארים כאן. באוויר ניכרת השמחה ולרגע אפשר להאמין לה, אבל ככל שמדברים איתם מבינים, זו אולי שמחה לחזור הביתה, אבל הם עצובים מאוד על הדרך שבה זה נעשה. המסר אותו מעבירים רבים מהם, אנחנו הולכים למציאות שבה התנאים אולי קשים, אבל הרבה יותר קשה להתמודד עם כמויות השנאה של החודשים האחרונים. וכאילו כדי להצדיק, אחת לכמה זמן מגיע סקרן ישראלי וזורק לכיוונם: "מה, זהו? סופסוף עושים פה ניקיון". הם עושים עצמם לא שומעים, אבל הפגיעה ניכרת בעיניים. הלבוש המהודר מקרין חגיגיות, אבל המבט חמוץ מהשפלה. "כשהגעתי לכאן לא תכננתי להשאר כל החיים", אומר ויליאם, "אנחנו שמחים לחזור לשם כי פה לא היינו שמחים. לא היה לנו בית, 7 שנים אני פה עובד בעבודות קשות וכמעט לא מקבל כלום בתמורה".
"אין כלום בדרום סודן כרגע, אבל הכל יהיה. גם לפה באנו בלי כלום"
פטריוטיות בתחנה המרכזית. "חוזרים הביתה בראש מורם" | צילום:
לירון שמם
אוונדה נטף גורר את המזוודה לכיוון האוטובוס באיטיות, כאילו מנסה לעצור את הזמן. "למה עשו את זה ככה מהר מהר?", הוא שואל, "לא נתנו לנו זמן לארוז ולא הספקנו לקבל את הפיצויים מהעבודה". מה מחכה לך שם? "עתיד פתוח. מדינה חדשה. אין שם כלום כרגע, אבל הכל יהיה. גם לפה הגענו בלי כלום ועשינו בית ומשפחה". קבוצת נשים מתגודדת בצד מנסה להתמודד עם הזיעה והחום הישראלי, או שאולי אילו דמעות? "אמרו לנו תלכו מפה", אומרת אחת מהן בכאב, "אז אנחנו הולכים. אולי גם לכם הישראלים אמרו את זה פעם המדינות אחרות? אז עכשיו אתם אומרים את זה לנו. כלום לא מחכה לנו שם, אין לי משפחה, לא יודעת לאן אלך. אבל לפחות לא ישנאו אותי".
חלק עדיין מחפשים את האוטובוסים, לעיתים מישהו פורץ בבכי. בעיקר בפרידות מחברים ואנשים שסייעו להם ונשארים כאן מאחור. בחורה ישראלית צעירה מחבקת את גיא הקטן וכולם בוכים, "אנחנו נתראה שם", היא מבטיחה להם. "בן הזוג שלי הוא אחד מהם", היא אומרת, "הוא לא מגורש בינתיים, אבל הפכנו כולנו למשפחה. אחרי מה שעשו להם פה, בא לי לטוס ולהיות איתם שם".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
