בני טוענת שמעולם לא העבירה שום זכויות בדירתה (אילוסטרציה) | צילום:
ilbusca, Istock
מרים בני היא ניצולת שואה תושבת ערד בשנות ה-80 לחייה. לפני כ-15 שנה, בן זוגה לשעבר החתים אותה בפני עורך דין על מסמך לפיו היא מכרה לו את דירתה וקיבלה ממנו את כספי המכירה. ד' פנה לבנק מזרחי-טפחות ושעבד את דירתה של בני לטובת הבנק, כשהוא מצרף את המסמכים הרלוונטיים, וזאת בתמורה להסרת המשכנתא הנגררת מבית חברתו החדשה. כתוצאה מכך, גרירת המשכנתא של החברה החדשה של ד' הועברה לדירתה של בני מבלי שידעה על כך.
אלא שמהר מאוד התברר שד' עקץ את בני האומללה. כעבור שנה וחצי הפסיק ד' לשלם עבור המשכנתא ועבור ההלוואות שלקח עבור בית חברתו החדשה והבנק, באופן טבעי, מינה כונס נכסים כדי לממש את זכויותיו על ביתה של בני בניסיון להציל את כספי ההלוואות.
ילדיה של בני, שהיו אמורים לרשת את הדירה ואת כספי אמם, מיהרו לשכור עבורה עורכי דין לאחר שהבינו שמדובר בעוקץ שד' עשה לאמם ושעלול לגרום להשלכתה לרחוב. בני טוענת שאינה יודעת קרוא וכתוב בעברית ולדבריה, מעולם לא קיבלה אגורה מהחבר לשעבר. עוד טוענת בני, כי מעולם לא העבירה שום זכויות בדירתה לד', או לחברתו החדשה.
הבנק, שלא דאג לבדוק את מצבה הנפשי והפיזי של בני והאם בכלל הייתה מודעת למשמעות ההסכם עליו חתמה הגיש לפני כשלוש שנים תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד בני, ד' וחברתו ורשם המקרקעין בבאר שבע. הבנק דרש לרשום את שעבוד ביתה של בני לזכותו וביקש למנות כונס נכסים על הדירה, במטרה למכור אותה. משמעות הדבר, שבני הייתה עלולה למצוא את עצמה ברחוב.
באמצעות עורכי הדין טוביה מצקביץ ולילך אור טענה בני, כי היא לא הייתה מודעת למשמעות המסמך עליו חתמה ולכן הוא בטל ומבוטל ויש לבטל את שעבוד ביתה לטובת הבנק.
תפקיד הבנק "להציל עשוק מיד עושקו"
שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שלמה פרידלנדר , דחה את תביעת הבנק ומתח ביקורת קשה על התנהלותו. לדברי השופט, תפקידו העיקרי של הבנק הוא "להציל עשוק מיד עושקו" ולעשות צדק.
"הבנק הפר את חובות הזהירות והאמון שלו כלפיה" | צילום:
איקו טבשי
בפסק הדין טען השופט, כי במקרה זה לא הייתה העברה של כסף מזומן מד' לידיה של בני תמורת הסכם מכירת דירתה, אלא רק אישור חתום בכתב ידה של בני, שאושר על ידי עו"ד, וכן התחייבות לשעבד את דירתה לטובת הלוואה שלקחה חברתו החדשה של ד'.
השופט דחה את טענות הבנק לפיו הסתמך על אישור החתימות של בני בידי עו"ד שטיפל בעסקה, בנימוק שחזקה הייתה על אותו עורך דין לוודא שהיא מבינה על מה היא חותמת ואיזה סיכון היא נוטלת על עצמה.
עו"ד שהחתים את בני על ההסכם טען בבית המשפט, כי אינו זוכר דבר אודות האירוע כיוון שמדובר באירוע שגרתי שהוא עושה כמעט מדי יום. אך יחד עם זאת הדגיש, כי אינו מקפיד תמיד שהמוכר יחתום על האישור לקבלת הכסף. השופט ציין בפסק הדין, כי הבנק נושא באחריות ישירה למחדלו לכאורה של עו"ד.
צלילות הקשישה מוטלת בספק
לדברי השופט, הבנק לא נהג בתום לב כלפי ניצולת השואה והפר את חובות הזהירות והאמון שלו כלפיה. מה עוד שמדובר בניצולת שואה קשישה-חולנית שצלילותה בספק ואינה יודעת קרוא וכתוב ולא הייתה מסוגלת להבין את המסמכים המשפטיים עליהם חתמה.
"בני לא הונתה את הבנק, היא הייתה כלי שרת בידי ד' שביקש להונות את הבנק ואותה גם יחד. היא לא פעלה אלא הופעלה. היא לא התכוונה לזכות ולא זכתה בטובת הנאה כלשהי. לא היה לה מושג איזה סיכון היא נוטלת על עצמה", פסק השופט.
השופט קבע, כי הבנק ישלם לבני הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דינה בסכום של 46,800 שקל.
"זה אומר שהבנקים יצטרכו להעסיק עורכי דין וחוקרים פרטיים רבים כדי לבדוק כל הסכם שנחתם אצל עו"ד ולאתר את הנוכלים. זה ממש לא הגיוני. זה בלתי אפשרי ולא מתקבל על הדעת. במקרה הזה הלקוחה חתמה על מסמכים בפני עו"ד ועל כך שהיא קיבלה את הכספים בגין מכירת הדירה והבנק לא היה צד בהסכם. הנתבעת ידעה בדיוק על מה היא חותמת כפי שעולה מהמסמכים שעליהם חתמה בפני עו"ד".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
