האנטישמיות חזרה.

איומים לפיגועים במרכזים יהודים, הצדעות נאציות, ימין קיצוני, שמאל קיצוני, האנטישמיות האיסלאמיסטית.
האנטישמיות חזרה. אבל היא אף פעם לא באמת הלכה.

בעברי, לימדתי בבית ספר יסודי בלונדון. כשהיינו יוצאים לטיולים שנתיים היה ברור איך מתחילים אותם. הילדים היו עולים אחד אחרי השני בסדר מופתי לאוטובוס, אחריהם המורים ולבסוף המאבטחים שליוו אותנו בכל פעם שעזבנו את גבולות בית הספר. השערים נפתחו ונסגרו בזה אחר זה באופן אוטומטי - והכל בהוראת השומרים. ביציאה עברנו את קיר הבטון העבה שנועד להגן עלינו מפני פצצות ומטענים. ככה יצאנו לדרך. 

באחד הימים האלה, מספר דקות לאחר שיצאנו לדרך ועברנו את כל המחסומים והגדרות, ניגש אליי סאם, אחד התלמידים. הוא היה נראה מוטרד והבנתי שהוא רוצה לשאול אותי שאלה. "אדוני" הוא אמר בנימוס, "מדוע בתי הספר האחרים לא מוגנים כמו בית הספר שלנו? מדוע אין להם בכניסה שערים, קירות בטון ומאבטחים כמו שיש אצלנו?"

שתקתי לרגע. לא הייתה לי תשובה טובה. הייתה לי תשובה לא טובה. הייתה לי תשובה שלא רציתי לתת לילד סקרן בן 13. לפני שהחלפתי נושא, עניתי לו בצורה ישירה וקיוויתי שלאחר מכן נוכל לדבר על המסלול הצפוי לנו ואיזה חטיפים הכי כייף לאכול בטיול. "ובכן סאם, הם לא צריכים אמצעי אבטחה. לצערי אנחנו כן. תראה סאם, אנחנו בסכנה - והסכנה הזו מתמדת וממשית. יש לא מעט אנשים שלא אוהבים אותנו. שונאים אותנו למעשה. השנאה הזו מביאה אותם עד למצב שהם מוכנים להרוג אותנו. אני יודע שאין להם אותם אמצעי אבטחה, כי הם לא נתונים בסכנה כמונו. כמוך. בגלל שאנחנו יהודים. בגלל שאתה ילד יהודי". 

הוא הסתכל עליי. שתקנו לרגע. חשבתי על השיחה הזו לא מעט במהלך הטיול.

אירועי ה-11 בספטמבר התרחשו במהלך יום לימדים. המבזקים אודות המתקפה על העיר ניו-יורק הציפו את מהדורות החדשות. בזמן שצעדנו הלוך ושוב במסדרונות בית הספר כיד להירגע ולנסות להבין מה באמת קרה, שמעתי שיחה בין שני תלמידים.

"אני לא מאמין! הם הרגע הפציצו את מגדלי התאומים בניו-יורק!" אמר אחד מהם, "אנחנו בטח הבאים בתור!", ענה לו חברו. 

החששות של אותם תלמידים באשר למה שצפוי להתרחש בהמשך, לא היו בדויים כלל וכלל. כפי שלבסוף התברר, בן לאדן לא הסתפק בהפצצת המגדלים בלבד, אבל בית הספר התיכון בלונדון לא היה ברשימה שלו. יכולתי להרגיש את הפחד האמיתי של התלמידים והבנתי שאפשר ללמוד הרבה מהשיחה הקצרצרה הזו. 

היהודים מאוד חסרי ביטחון. לא כמו וודי אלן אם תרשו לי להפיג מעט את המתח, אלא חוסר ביטחון אישי לגבי ביטחון החיים. אין חוסר ביטחון גרוע מזה. 

מאוד אהבתי את הילדות שלי באנגליה. ראיתי עצמי כבר מזל. המשפחה שלי, כמו שאר המשפחות בקהילה היהודית הבריטית, גידלו אותי להיות יהודי ובריטי גאה. אך מתחת לפני השטח, כמו אצל שאר היהודים, הייתה תחושה של חוסר ביטחון. אבל אם נחשוב על זה לרגע, איך לא נהיה חסרי ביטחון, כאשר בכל בית-כנסת או בניין קהילתי עומדים מאבטחים חמושים, וסביבנו שערי ברזל כבדים וקירות בטון?

ועכשיו, אחרי הדיווח האחרון על השחתת המצבות במיזורי, פתאום מתעוררים ומדברים על האנטישמיות. החדשות האלה לא חדשות למען האמת. דיווחים כאלה מגיעים כל הזמן, אלב אנחנו לא שמים אליהם לב מספיק. אלו יכולים להיות בתי קברות יהודים שמצבותיהן מחוללות או ילד שחווה גילויי אנטישמיות אלימים ברכבת התחתית. יכול להיות שמנגנון ההגנה שלנו הוא "שצריך להגיב עם פרופורציות, כי הרי זה לא נורא כמו במלחמת העולם השנייה". זה לפחות מה שחלק מחברי הקהילה ששרדו את המלחמה ההיא נהגו לומר.

גם אני חוויתי אנטישמיות על בשרי. לא פעם אמרו לי, ולא בלחש "תחזור למקום ממנו באת". חברת פרלמנט בבריטניה בשם נאז שאה המליצה בפוסט בפייסבוק ליהודי בריטניה לעזוב לארה"ב. לא הקשבתי להמלצתה. עליתי לישראל.

בעולם עם 193 מדינות, ישראל היא המדינה היהודית היחידה. גודלה מהווה 1/625 מגודלן של המדינות הערביות הסובבות אותה. ישראל היא המדינה בה חיו אבות אבותינו, והיחידה לה אנו ילידים. ברור כשמש מדוע לכל יהודי בכל מקום בעולם יש מקום חם בלב למדינת ישראל. אך למרבה הצער, יש רבים להם מדינת ישראל היא כמו "עצם בגרון". הפגיעה ביהודים ברחבי העולם, קשורה לרוב בקשר ישיר לישראל. תוסיפו לכך מערכת חינוך שמטיפה לשנוא את ישראל ואת היהודים, וקיבלנו רובד אנטישמיות חדש הנטמע באנטישמיות הידועה לנו כבר דורות רבים.

מייקל דיקסון מנכל (צילום: באדיבות מייקל דיקסון, noon)
מייקל דיקסון, מנכ"ל StandWithUs ישראל | צילום: באדיבות מייקל דיקסון, noon

כן, ציפינו שהיא תהיה נחלת העבר, אבל נראה שהאנטישמיות כאן כדי להישאר. כשאני קורא תגובות בטוויטר ובפייסבוק של ידוענים או של חברי פרלמנט בריטיים מוסלמיים, יש בהן כל כך הרבה שנאה אינהרנטית כלפי ישראל והיהודים, עם קיבעון מחשבתי כשל היטלר. אינני יכול שלא לתהות - איזה מין חינוך קיבלו אותם אנשים? מהיכן הגיעו הרעיונות הקיצוניים מלאי השנאה עליהם הם כותבים? כפי שאנחנו מלמדים את הנוער שלנו על דו-קיום, נראה שיש אחרים שחונכו לשנוא.

זו בדיוק הסיבה מדוע הפוקוס על נושא האנטישמיות כל כך רלוונטי כעת, למרות שהגיע באיחור. מנתוני קמפיין נגד אנטישמיות שהתקיים בבריטניה, עולה כי פשעי השנאה האנטישמיים במדינה גדלו ב-26% בשנת 2015, אך ברור שהבעיה לא רק באנגליה. יהודים בריטיים צופים בזעזוע במקרי האנטישמיות בכל מקום. איומי פיגועים ורטוריקה גזענית קיימת נגד יהודים בארה"ב, פיגועים ומתקפות טרור כמו זו בהיפר כשר מתקיימת בפריז או במוזיאון היהדות בבלגיה.

ארגון StandWithUs יצר את הסרטון כדי להדגיש את התפשטות הגזענות והאנטישמיות ברחבי העולם - המתפרשת על פני כל קצוות הקשת הפוליטית, מימין ועד לשמאל הקיצוני במערב הרחוק. על כל אלה מתווספים ארגונים איסלמיים קיצוניים במזרח התיכון. קיים קשר אידיאולוגי ברור בין הדוקטרינה האנטישמית הנאצית והחותם הקיים המופיע באידיאולוגיות האיסלמיות הקיצוניות. סרט הווידאו הזה הוא אזהרה כי גזענות נגד יהודים בסופו של דבר יכולה להיות איום על כולם.

לאחר שפרסמנו את הוידאו הוא הפך וויראלי. אנשים הבינו את הקשר הברור בין הדברים, והרגישו שהם יכולים לשתף את הסרטון הזה ולתקשר באמצעותו את המסר החשוב שנובע ממנו. בנוסף, שמנו לב למספר לא מועט של תגובות אנטישמיות על הסרטון עצמו. כנראה שעשינו משהו נכון.

האנטישמיות זכתה לכינוי "השנאה העתיקה ביותר". אנחנו היהודים יודעים שהיא לעולם לא תעלם. יחד עם זאת, אנחנו לא מוכנים לקבל אותה. נמשיך להילחם בה.

מייקל דיקסון הוא מנכ"ל ארגון ההסברה StandWithUs שפועל לחינוך למען ישראל ברחבי העולם.