נועה תשבי, גל גדות, בר רפאלי ורבות אחרות תרמו לא מעט למאמץ ההסברתי הישראלי. ככה זה - אנחנו אוהבים שנשים יפות מסבירות לנו על נושאים כמו הסכסוך הכי מורכב במזרח התיכון. איכשהו זה עובר יותר חלק בגרון... לנשים וגברים כאלה, דווקא מפני שלא באו מרקע מדיני, יש כוח משמעותי להשפיע על הדעה הציבורית, ולהפוך נושאים מורכבים לאטרקטיביים, ואפילו למעט יותר מובנים.

אבל מה בנוגע להסברה הפרו-פלסטינית? ובכן, בניגוד למדינת ישראל, שכבר עשתה שימוש לא פעם בדוגמניות לצרכי הסברה, ההנהגה הפלסטינית (באופן לא מפתיע, חייבים לציין) עדיין לא חזקה בהסברה מסוג זה. ומה באשר לדוגמניות שעושות "הסברה עצמאית"? ללא ספק, הדוגמנית הפלסטינית הכי בולטת בשטח היום היא ג'יג'י חדיד.  

גל גדות (צילום:  adomeitfilm)
לנו יש את גל ולהם יש את ג'יג'י? | צילום: adomeitfilm
חדיד, שמוכרת כדוגמנית פלסטינית, היא למעשה חצי פלסטינית: היא נולדה וגדלה בלוס אנג'לס, קליפורניה, לאב פלסטיני-אמריקאי ואם הולנדית. אביה, מוחמד חדיד, הוא יזם נדל"ן, שנולד בנצרת בשנת 1948, ערב מלחמת העצמאות - מה שהפלסטינים מכנים הנכבה - האסון. במלחמה, הפכו בני משפחתו של חדיד לפליטים ועברו לסוריה. בבגרותו עבר לארצות הברית, שם הכיר את מעצבת הפנים ודוגמנית העבר ההולנדית, יולנדה פוסטר. את שלושת ילדיהם גידלו בני הזוג בארה"ב, כאמריקאים לכל דבר.

השאלה היא, בהנחה שכוכבות וכוכבים בינלאומיים משפיעים על דעת הקהל הבינלאומית ביחס לסוגיות פוליטיות, היא עד כמה השורשים הפלסטיניים השפיעו על ג'יג'י חדיד, שגדלה כילדה כל-אמריקנית במשפחה מבוססת, ועד כמה הם נוכחים בעשייתה, אם בכלל? ובכן, על פניו, נראה שלא יותר מדי. חדיד, ככלל, נמנעת מלהתבטא בנושאים פוליטיים (כלומר, לפחות בענייני הסכסוך). אבל, את מדורי הרכילות, הקשר הפלסטיני של דוגמנית העל דווקא מעניין מאוד, ושורשיה של חדיד זכו לכותרות כאלה ואחרות.

כך, למשל, כשחדיד הצטלמה לשער "ווג" בספטמבר 2014, במחווה לשער של הדוגמנית הישראלית, מיכאלה ברקו, משנת 1998, עיתוני האופנה רעשו. "האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל על פני השער של ווג?", נכתב בכותרות העיתונים. ובכן, כנראה שלא - חדיד, מצדה, כלל לא התייחסה לקשר הישראלי וכך גם שאר המעורבים בסיפור.

מי שדווקא מרבה לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אביה של דוגמנית העל, מוחמד חדיד, שכאמור, נולד על אדמת ישראל. חדיד פרסם מספר פוסטים בנושא בחשבון האינסטגרם שלו, שבו יש לו יותר מ-574 אלף עוקבים - רבים מהם, סביר להניח, הצטרפו הודות לבתו. באותם פוסטים, סיפר את הסיפור של משפחתו, העלה תמונות ישנות ולאחרונה אף תיעד את ביקורו במדינת ישראל ובבית ילדותו.

כך, למשל, כשהעלה תמונה של משפחתו משנות החמישים, כתב לצדה האב הגאה, שהיה אז ילד קטן: "אימא ושמונת ילדיה. ארבעה נולדו בנצרת הפלסטינית, וארבעה בדמשק הסורית. (...) סבא רבא של אמי היה שיח' בגליל במאה ה-18. הוא היה שליט מדהים שנתן לבני דודינו היהודים, חיים בטוחים ושלווים תחת שלטונו. (...) בואו נשמור על השלום חי, ונאהב בליבנו". אופטימי (בינתיים).

אולם, בפוסט אחר, כשחדיד מספר על הפיכתם של בני משפחתו לפליטים, הנימה כבר מעט שונה: "הייתי רק בן 18 חודשים כשגורשנו מפלסטין האהובה אל מחנות הפליטים הסוריים. אבי קיבל עבודה זמנית באוניברסיטת דמשק. זו תמונה של משפחתי בכרטיס הפליטים הפלסטינים שלנו. (...) תודה לך סוריה שלקחת אותנו, ותודה לך אמריקה על כך שאת מאפשרת לכולנו להבין מה החלומות שלנו".

כמה ימים לאחר הפוסט האמור, הוסיף חדיד פוסט נוסף ובו סיפר את הנרטיב המשפחתי. לפיו, משפחתו נתנה מקלט במשך שנתיים למשפחה של פליטים יהודים יוצאי פולין בביתם בצפת. בסופו של דבר, לדבריו, עם פרוץ המלחמה, אותה משפחה יהודית הפכה את ביתם לשלה, כך שבני משפחת חדיד הפכו לפליטים. "זו ההיסטוריה שלי, והדבר המשונה הוא שאני ומשפחתי היינו עושים זאת שוב (בהתייחס למתן המקלט למשפחה היהודית)".

ובחזרה לג'יג'י. אמנם אמרנו שחדיד הבת נמנעת, ככלל, מלעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני; אולם, פגישה אחת יוצאת דופן, בינה לבין הראפר החצי יהודי דרייק, בהחלט העלתה את הנושא לכותרות. חדיד ודרייק נפגשו לאחרונה בסניף סטארבאקס בהוליווד, כדי לשבת על כוס קפה ולדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נשמע לכם קצת הזוי? גם לנו.

לפי פרסום אתר THE MIDEAST BEAST, דרייק מאמין בזכות של ישראל להיוותר מדינה יהודית, ואילו חדיד מאמינה בפתרון מדינה אחת לשני עמים - הפעם הראשונה שגילינו את עמדתה הפוליטית, אגב. בסיומה של שיחה שתוארה כשקטה ומכובדת, השניים חזרו עם תובנות ושיתפו את כלי התקשורת.

"ג'יג'י לימדה אותי כל כך הרבה על מה שהפלסטינים עברו. באמת התחלתי לחשוב באופן ביקורתי על ההשקפות שלי בנוגע לקונפליקט", אמר דרייק. גם חדיד לא ויתרה על מסר דיפלומטי ואופטימי, ואמרה: "למדתי הרבה על הנרטיב הציוני, דרייק באמת עזר לי לראות את הצד האחר בסיפור". בהמשך, אמרו השניים כי פלסטינים וישראלים צריכים "ליצור חברויות כדי להבין טוב יותר אחד את השני, כאלה שלא כוללת דקירות".

אז מה אנחנו למדים מהסיפור של ג'יג'י חדיד בהקשרי הסכסוך? לא הרבה. אבל אולי בעצם, זה דווקא החלק המעניין בסיפור: אנחנו, וכאן הכוונה היא לתקשורת ולציבור כאחד, ממהרים לחפש את ההקשר הפוליטי בכל דבר. יכול להיות שהכל פוליטי, אבל כדאי לזכור שלפני הפוליטיקה יש בני אדם. ואולי, כמו שג'יג'י חדיד ודרייק אמרו, וסליחה על הקיטשיות, אנחנו פשוט צריכים להיות חברים. מאמינים שזה אפשרי?