אך עד שלא דרך בבית-הכנסת שבגונדר, לא קלט כמה שהסיפור הזה אמיתי.
"יש כאן אי בודד יהודי באמצע אפריקה", הוא מספר, "וכשהגעתי אליו הבנתי שאני דורך בהרפתקה הבאה שלי.
התחלתי להופיע בבית הכנסת שבפאתי העיר הצפונית גונדר בכל בוקר, מצויד בכיפה וכמובן במצלמה. אחרי מספר ימים כבר לא שמו לב לקיומי והתחלתי לתעד כזבוב על הקיר.
האווירה בבית הכנסת הייתה שונה מכל בית כנסת אחר שדרכתי בו. הרגשתי כחלק ממה שקורה סבבי, והפכתי במהרה לחלק משגרת המקום.
את בית הכנסת פקדו מתפללים ומתפללות באופן קבוע, מצוידים בתפילין וטליתות, לבושים בלבן צחור. הניגוד הקיצוני בין מבנה בית הכנסת הפשוט -פחון רעוע בפאתי גונדר - לבין בני הקהילה החגיגיים והמצוחצחים, יצר מחזה דרמטי ומרהיב, שהמחיש עבורי את אווירת המקום.
ההכנות לפסח החלו. לא בדיוק ספונג׳ה וחולצה לבנה מהקניון, יותר כמו להכין 8,000 מצות מאפס, לתפור כיפות, לסרוג טליתות ועוד הכנות מפתיעות ומרגשות.
כבר הזכרתי שבגונדר חוגגים את הסדר הגדול בעולם? לא פחות מ-3,000 איש פקדו בערב החג את ההיכל, וכך אלפי בני הקהילה והצטופפו בחשכה יחדיו. כולם האזינו לרב וולדמן דובר השפה שהגיע מישראל לערוך את הטקס.
כל פסוק, תפילה ושיר בהגדה קיבלו משמעות חדשה ועמוקה עבורי. אבל המחשבה האירונית שבולטת כאן, היא שבזמן שכל יהודי העולם חוגגים את חג החירות והגאולה - הנה קהילה יהודית שמחכה בקוצר רוח שגם לה ים הסוף יפתח, ומהיבשת המדברית תגיע לארץ המובטחת.
הסיבה הרשמית לכך שבני הפלאשמורה לא יכולים לעלות לארץ היא שיהדותם מוטלת בספק. בביקור הקצר שלי הבנתי עד כמה הטיעון הזה הוא אבסורדי.
מדובר בקהילה אדוקה ושומרת מסורת, עם היסטוריה עשירה שיהדותה חשובה לה יותר מכל. במעט מאוד מקומות ראיתי זיקה כל כך חזקה לארץ ישראל ולדת.
רגע מצמרר עבורי בביקור היה כאשר בני הקהילה שרו כולם יחד את התקווה, ונשאו תפילה לשלום חיילינו בישראל. למרות שהמדינה מפנה להם עורף, לא חוויתי שום כעס או מרמור מצד הקהילה כלפי הארץ שהם כל כך אוהבים.
אני חושב שעליית יהודי אתיופיה היא מאבק של כולנו, לא רק של העדה. לאורך הביקור שלי לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי האם קהילה יהודית ביבשת אחרת הייתה מקבלת את אותו היחס? האם קהילה יהודית עם צבע עור שונה הייתה מקבלת יחס שונה?
זה קל להתחמק מהשאלות האלה כשאנחנו רחוקים, וזאת בדיוק הסיבה שהיה חשוב לי לתעד את המסע הזה, ולפרסם אותו, כדי שנוכל להסתכל לאחינו ואחיותינו בעיניים ולשאול את עצמנו - מה היא באמת הסיבה שאנו מפנים להם גב? בשנה האחרונה המודעות למצב בני הפלאשמורה בקרב הציבור עולה והממשלה החלה לעשות מאמצים לאפשר את עליית בני הקהילה. אני מקווה ומאמין שבקרוב לא נצטרך יותר להשתמש בכינוי פלאשמורה (פליטים, חסרי אדמה), כי לאחינו ואחיותינו באתיופיה יש אדמה, והיא כאן.
ליאור ספרנדאו הוא צלם דוקומנטרי המתרכז בצילום אנשים ותרבויות. הפרויקט שלו - People Of - מציג כל פעם מחדש מאבק חברתי או אנושי אחר. בעזרת צילומיו הוא מייצר כלי להשמיע את קולן של אוכלוסיות מושתקות מרחבי העולם. הצילומים של ליאור קטפו תשבוחות ופרסים רבים והוא היה אף מועמד לפרס האמי.
תודה רבה לשי לוי ותומר קמרלינג על הסיוע בהכנת הכתבה
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן