שלוש שנים חלפו מאז שפגשתי את האדם ששינה את חיי.
הייתי אז בן 26, בדיוק סיימתי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית בירושלים שלאחריהם יצאתי לשליחות בבית הילל מטעם הסוכנות היהודית. הוצבתי באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית בניו-ג'רזי, ארה"ב. מדי בוקר הייתי עולה על אופניי ורוכב אל הקמפוס והוא, האדם ששינה את חיי, היה מתחיל את יום העבודה שלו בחנות שהייתה ממוקמת בחזית של הבניין בו גרתי.
מדי פעם היה מרים את הראש ומחווה לעברי חצי חיוך מנומס, פוגש את עיניי ואז חוזר לעיסוקיו. זה הפך לריטואל הבוקר שלנו. נכנסתי לחנות בה הוא עבד בפעם הראשונה כאשר איבדתי את המפתח למחסן של הבניין וביקשתי ממנו שישכפל לי עותק. הוא סירב. "יש חוקים", הוא אמר. הסתבר שהוא גרמני וכמובן שאסור לעגל פינות (יש סטריאוטיפים נכונים, אתם יודעים). עם החטטנות הישראלית שלי גיליתי שהוא היה בעברו רקדן בלט מפורסם (הסבתא הרוסיה שלי בטוח תתלהב!) והתחלנו לשבת לקפה שבועי. וכך היינו - ישראלי וגרמני על קפה, מרכלים על אורח החיים האמריקאי. "הוא ממש לא הטיפוס שלי" הייתי אומר לחברים שרמזו שהוא דווקא ממש חמוד, והעדפתי להתמסר לתרבות הדייטים והאינסטנט, הרי גם ככה עוד רגע אני עוזב בחזרה.
בתחילת השנה השניה שלי בפרינסטון החלטתי שאני כותב רשימת משאלות, וביקשתי ממנו שיעזור לי להגשים אותן. איתו החלקתי על הקרח בפעם הראשונה, הוא חיכה לי בסיום חצי המרתון הראשון שלי ויחד הבטנו במרחבי הגראנד קניון. עשינו מרתון צפייה בקלסיקות הקולנוע שתמיד הבטחתי לעצמי שאראה והוא אפילו הצטרף אליי לסדר פסח, שם כיפה על הראש ומלמל חצאי משפטים בעברית-אנגלית. מצות הוא פחות אהב. ברגעים המצטברים האלה הבנתי עד כמה התשובות לשאלות החיים הכי מסובכות שלנו, הן בעצם ממש פשוטות. הבנתי שמצאתי, מבלי שבעצם חיפשתי, את האדם שבאמת עושה אותי מאושר. מישהו שמבין אותי בלי שאני צריך להסביר, מצחיק אותי אבל גם לא לוקח אותי יותר מדי ברצינות ואומר הרבה "כן" במקום "אולי" או "אחר כך". בסוף השנה חזרתי לארץ, בעוד הוא קיבל הצעת עבודה באוסטריה וחזר לעולם המחול. לא ידענו איך מתכוננים לפרידה, אז פשוט החלטנו שלא מדברים על זה.
הוא הגיע לישראל באותו הקיץ, מבין מהר מאד שאת מכנסי הטיולים הארוכים והג'קט שהביא אפשר להחליף בגופיה וכפכפי הוואינס. צפיתי בו נחשף לישראל שלי בפעם הראשונה; מנגב חומוס אמיתי, צועק "גמל!", צף בים המלח ורואה זריחה במצדה, מבקש "שקשוקה" בארומה, דומע בכותל ומתלונן על תרבות הנהיגה ומחירי האלכוהול.
