"במשך עשרות שנים היו אינספור ארגוני זכויות אדם שפעלו בארץ ובחו"ל וקידמו תפיסה אנטי-ישראלית באין מפריע. זה הגיע למצב שבנקודה מסוימת, זכויות האדם איבדו מערכן והפכו להיות כלי נשק נגד מדינת ישראל. היו פה כמה אבסורדים: ראשית, שארגוני זכויות אדם משתמשים בזכויות האדם כנגד מדינה ולא כדי לקדם זכויות אדם. ושנית, שמדינת ישראל הוצגה בעולם בצורה מעוותת ושקרית". את דברים אלה אומרת לי נוה דרומי, המנהלת של ארגון "זכויות אדם כחולבן", שהוקם כדי לשמור על זכויות אדם בישראל מנקודת מבט ציונית.
דרומי לא מתבלבלת. היא מנהלת את הארגון הציוני בתחושת שליחות אמיתית למען ישראל, ואומרת את הדברים בצורה ברורה. "המכון לאסטרטגיה ציונית הקים את התנועה מתוך חשיבה ואמונה שיש שיח זכויות אדם אחר" היא מוסיפה. אבל בואו נתחיל מההתחלה, לפני שנעמיק בשיח הזכויות החשוב כל כך בישראל.
המפגש הראשון של דרומי, בעלת תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל ומזרח תיכון מאוניברסיטת בן-גוריון, עם ארגון "זכויות כחולבן", התקיים לאחר שהייתה בשליחות הסברתית באוניברסיטת פנסילבניה מטעם "ארגון הלל" של הסוכנות היהודית. "הצטרפתי כמתנדבת לתנועת "זכויות אדם כחולבן" שנוסדה על ידי המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ד"ר יועז הנדל. כיום אני המנהלת של התנועה".
בהקשר הזה, החודש ראינו שבאוניברסיטאות רבות ברחבי העולם ציינו את "שבוע האפרטהייד", האם גם את היית חשופה לכך בקמפוס?
"כן בהחלט. בקמפוס נחשפתי לנזק התדמיתי והזהותי שגורמים ארגוני זכויות אדם ישראליים לישראל. בסוכנות היהודית הבינו כבר לפני כמה שנים שלמדינת ישראל יש אתגר בקמפוסים בצפון אמריקה בכל הקשור לשיח האנטי-ישראלי וה-BDS. לכן הם החליטו לנסות ולהציב שליחים ישראלים בקמפוסים עצמם בעזרת ארגון הלל, ארגון יהודי שפועל בקמפוסים. פעלנו רבות בקמפוס לחזק את הזהות היהודית, ואני חושבת שהצלחנו לעשות הרבה בהיבט של תחושת הגאווה של הסטודנטים הפרו-ישראלים".
דרומי מספרת על מקרה שקומם אותה במיוחד. "יום אחד ראיתי במרכז הקמפוס מיצג של אלפי דגלים לבנים נטועים באדמה ולצידם בין 10-14 דגלים כחולים. בקדמת המיצג היה שולחן עם הרבה פלאיירים שהסבירו כי המיצג מתקיים כל שנה מאז מבצע "עופרת יצוקה" בו ישראל קיימה פשע עם וטיהור אתני בעזה. למעשה ישראל היא היחידה שהואשמה בביצוע פשעים חמורים, כשלמעשה הגנו על עצמנו ממתקפות החמאס. מה שהכעיס אותי היה ששתי הסטודנטיות שעמדו לצד השולחן וחילקו את הפלאיירים לעוברים ושבים, נתנו ציטוטים של ארגוני זכויות אדם, כתומכים בהאשמות נגד ישראל".
מה הטקטיקה של הארגונים האלה בעצם?
"הרעיון היה לקחת ארגוני זכויות אדם ולהשתמש בהם ככלי נשק נגד ישראל, כי מי לא רוצה להיחשב לפעיל זכויות אדם? אני זוכרת שהיו שם השמות המוכרים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה", אבל גם כמה ארגוני זכויות אדם בינלאומיים שלא הכרתי"
מסייעים לישראלים וגם לפלסטינים
אז במה בדיוק מתמקד הארגון מבחינה מעשית? "ב"זכויות אדם כחולבן" יש מספר פרויקטים: הפרויקט הוותיק ביותר הוא פרויקט המעברים, בו מתנדבים מגיעים למעברים בעוטף ירושלים. יש לנו את התכניות החינוכיות - בהן אנחנו מגיעים לנוער לפני צבא ברחבי הארץ ומעבירים סדנאות וסמינרים על מסמך רוח צה"ל, ציונות, זכויות אדם ולמה זה השילוב הכי טבעי שיש. אנו גם מסייעים לפניות אינדיבידואליות שמגיעות אלינו מפלסטינים בעיקר בהיבט הרפואי, ולאחרונה הקמנו גם מחלקה מחקרית-משפטית שתציע היבט מחקרי לנושאי זכויות האדם".
ומה עושים המתנדבים במעברים לדוגמה?
"המתנדבים מגיעים למעברים ומחלקים שם פלאיירים לפלסטינים העוברים במעבר, מדברים עם החיילים ובאופן כללי מהווים אוזן קשבת וזוג עיניים נוספות עבור כל הצדדים".
ופלסטינים באמת רואים בכם גורם שאפשר לפנות אליו? יש היענות מצידם?
"כן. בהחלט. אנו מקבלים לא מעט פניות בזכות השהות במעברים. ואנו עובדים עם הרשויות ולא נגדן, כך שפיתחנו יחסי עבודה טובים שמועילים לכל הצדדים. בהתחלה, כשרק הגענו למעברים החיילים או השוטרים מאוד חששו מאיתנו. זה היה מדהים לראות איך הניסיון שלהם עם ארגוני זכויות אדם אחרים גרם להם לכזה חשש וחוסר אמון. לקח לנו זמן להראות להם שאנחנו לא שם בשביל "לחפש" אותם. אלא פשוט כי אנו רוצים לעזור בסיטואציה המורכבת הזו למי שאפשר וצריך לעזור".
ויצא לכם לראות את האפקטיביות של העבודה שלכם?
"ללא ספק. אנו רואים את זה בעיקר כשיוצא לנו להראות לקבוצות מחו"ל איך מתנהל מעבר. יש קבוצות מחו"ל שמגיעות ומגלות שמה שהם שמעו ומה שסיפרו להם שונה או הרבה יותר מורכב ממה שקורה בפועל. אנו גם מספרים להם על המקרים שבהם יוצא לנו לעזור לפלסטינים ועל ההתנהלות של הרשויות, וזה גם שובר להם מוסכמות תודעתיות שחלחלו במשך שנים. אנחנו מרגישים בעיקר צמא מהציבור לשיח שאנו מציעים. מילואימניקים, מבוגרים ואפילו נוער שמרגישים אסירי תודה על כך שיש תנועה שאומרת להם שאין סתירה בין מודעות לזכויות אדם ואהבת ישראל".
יש מקרה מיוחד שזכור לך מכל שנות הפעילות בתנועה?
"היה לנו מקרה של זוג הורים צעיר עם ילדה קטנה חולה מאוד שראתה עשרות רופאים שראו שיש לה בעיה ולא אמרו להורים את האמת. באחת המרפאות שקיימנו במרפאה באפרת (מדי פעם אנו מביאים רופאים מתנדבים למרפאה באפרת שמארחת אותנו), הזוג הזה הגיע לפגוש רופא מתנדב שהשקיע בהם זמן וטיפול שלא נתנו להם בעבר. קיבלנו פידבקים מהמשפחה שלהם דרך אנשי המרפאה באפרת שהיו אסירי תודה. זה היה די בתחילת הדרך. אחרי זה, זה כבר הפך למשהו לא חריג. ביססנו את עצמנו וחיזקנו את היכולת לקבל פניות רפואיות אינדיבידואליות ולנסות לעזור ואנו נתקלים ביותר ויותר מקרים כאלו".
אתם כן מוסריים
אז איפה באמת עובר הקו בין ארגון הסברה לארגון זכויות אדם? "הרעיון של התנועה זה שלא מספיק לומר שישראל וצה"ל הם מוסריים. צריך לפעול על פי אותם ערכים כי זה הדבר הנכון לעשות. ההסברה למען ישראל מגיעה באופן טבעי ומתבקש. היה לי קשה עם הדיסוננס בין המדינה שאני מכירה למדינה שמוצגת על ידי אותם ארגונים. אנו לא מנסים לייפות את המציאות, אבל אנו כן מנסים לסייע בתוך אותה מציאות למי שרק אפשר וזה פלסטינים ומדינת ישראל. צריך להבין שאין לנו בעיה עם העבודה ההומניטרית של ארגוני זכויות האדם הקיימים כיום. אלא עם הגישה והניצול של זכויות האדם כנגד ישראל. גם בתפיסתנו, אנו לא רואים איך השמצת הרשויות עוזרת לאותו פלסטיני שמבקש הדרכה או סיוע".
מה היית מאחלת לארגון לשנים הקרובות, ולאן אתם רוצים להתפתח?
"אני מאחלת לנו שנמשיך לגדול ולהרחיב את אופקי ההשפעה שלנו בכל התחומים - מעברים, חינוך, רפואה ומחקר ומשפט. שנגיע ליותר ויותר אנשים - כדי לעזור לאינדיבידואלים וכדי לשנות את שיח זכויות האדם האנטי-ישראלי שעושה עוול הן לזכויות האדם של הפלסטינים והן למדינת ישראל".
ואיזה מסר יש לך לציבור הישראלי לסיום?
"לא להתרגש מאלו שאומרים לכם שהם לא מוסריים. נכון שנעשה לציבור הישראלי עוול בנושא הזה, אבל זה לא משהו שלא נוכל לשנות ושלא יתביישו לדבר על חשיבותם של מוסר וזכויות אדם ועל תפיסה בריאה ולא מעוותת של המושגים הללו. לא תמיד זה קל ולפעמים נראה שיש הרבה כוחות נגדנו, אבל אנחנו בעד מוסר וצדק ואנו רוצים להאמין שבסוף המוסרי והצודק ינצח".